היא המתינה שמונה ימים, כדי שתוכל למול את בנה, ואז זרקה אותו מהחומה. התינוק מת במקום. בעקבותיו קפצה גם היא. היה זה בנה שנולד לה מבעלה שמת. במעשה זה היא הציתה את נס המרד. כמו אמרה לכל אותם בעלים ואחים המסתתרים מפני המלחמה כי אם לא יעזרו עוז לצאת להילחם באויביהם, לא יהיו להם לא בנים ולא נשים, וסופם להימחק מעל פני האדמה[1].

במקום אחר, יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, שיפת תואר הייתה, הצליחה להציל את עירה מהמצור היווני בזכות תושייתה. היא יצאה אל שר הצבא היווני עם מאכלי גבינה ויין, ולאחר שנשתכר שלפה את חרבו וערפה את ראשו (כאן אפשר לקרוא גרסא אחת של הסיפור).

היו אלה הנשים שהבינו היטב כי העם היהודי עומד בפני כליה. ללא שבת, ראש חודש ומילה, תיעקר מישראל הברית של העם היהודי עם בוראו. מרד החשמונאים לא היה שאלה של חיים או מוות אלא מאבק אידיאולוגי דתי. אם המכבים היו מפסידים במאבק לאנטיוכוס אפיפאנס או שלא היו מניפים את נס המרד, סביר להניח שלא היה נותר עוד זכר לעם היהודי. הוא לא היה מושמד, אלא מתבולל ומקבל על עצמו את הפאגניזם וההלניזם הסלאוקי (כאן ציטטתי בשנה שעברה את לשונו הפיוטית של אליהו כי טוב בדבר כוונת היוונים).

לכאורה אין ספק, מרד החשמונאים, שנפרס על פני קרוב לשלושים שנה, הוא הנס והניצחון הגדול של חג החנוכה.

מאי חנוכה

על כן כמה מפתיע שהגמרא שואלת, למעלה ממאתיים שנה לאחר שהחשמונאים ניצחו את היוונים וחנכו את בית המקדש, על שום מה חוגגים את חג החנוכה? בכל שנה החג נחוג, ועתה נזכרים חכמי ישראל לשאול מדוע?

מפתיעה לא פחות התשובה. חג חנוכה נחוג לא על שום ההכרעה, שנפלה לאחר שנים ארוכות ועקובות מדם, אלא רק בגלל שנמצא פח אחד של שמן לא טמא[2], שהיה אמור להספיק ליום אחד ודלק שמונה.

לא האם שהקריבה עצמה ולא יהודית, לא יהודה המכבי שנפל שבע שנים לאחר פרוץ המרד בקרב אלעשה, ולא יונתן שהחליפו. לא שמעון התרסי ולא יוחנן הורקנוס ולא עשרות אלפי היהודים שמסרו נפשם נגד גזרות היוונים.

הגיבור של חג החנוכה הוא פח שמן אחד, שניצל בכך שלא נטמא, כלומר יד יווני לא נגעה בו, והצליח לדלוק במשך שמונה ימים.

מה היה קורה אם כד השמן לא היה נמצא או אם היה מספיק ליום אחד בלבד? האם העם היהודי לא היה שורד? האם לא ניתן היה לחנוך את המשכן כמה ימים מאוחר יותר?

הפלורליזם ההלניסטי

קל להתרשם כי חכמים צדקו. כבר היום יש, ובהם חוקרים, המתארים את הרדיפה ההלניסטית כפלורליזם, ואת תרבות יוון כנחשקת. הסכנה הרוחנית שעמדה כחרב על צוואר היהדות כמעט נשכחה או שנגוזה חשיבותה[3].

כשרק עשרה אחוזים לערך מהעם היהודי מייחסים ערך לשבת וקידוש החודש, קשה להבין על מה המהומה. אם בהעדר לחץ חיצוני אחוזים בודדים בלבד מקפידים בדיני טהרה אי אפשר לחשוב שתחת כפייה חיצונית המצב היה שונה.

בהשקפה הרווחת זה לא אמור לשנות לאף אחד אם יווני נגע או לא נגע בשמן. ובכלל הניצחון הפיזי של החשמונאים החזיק מעמד תקופה קצרה בלבד. כמה עשרות שנים חלפו עד שאיבדה הממלכה היהודית את עצמאותה, ולא יותר ממאתיים שנים לאחר הניצחון חרב בית המקדש השני.

תנועות החילון הוכיחו הצלחה רבה היכן שהסלאוקים נכשלו. אולם למרות כל אלה, ולמרות תהליכי ההתבוללות מרצון של העם היהודי, מזה 2148 שנים, שנה אחת בדיוק לאחר הניצחון, מדליקים יהודים בכל רחבי העולם בחנוכה את שמונת הנרות לזכר נס פח שמן.

מוסיף והולך

מדוע מציאת פח השמן נקבעה כנס? התשובה מקופלת במידה מסוימת בויכוח בין בית הלל לבית שמאי על האופן שבו יש להעלות את הנרות.

בית שמאי טוענים כי הדרך הנכונה להדליק את החנוכיה היא ביום הראשונה להדליק שמונה נרות, ומכאן בכל יום להפחית נר אחד. ההסבר הגיוני. ביום הראשון הפח היה בעל פוטנציאל להאיר שמונה ימים, ולכן ביום זה אירע עיקר הנס. בכל יום הלך ופחת השמן בכד, וביום האחרון נותר שמן ליום אחד בלבד, ולכן צריך להפוך את סדר ההדלקה. בית שמאי, כדרכם המחמירה, מבקשים לשפוט את הנס על-פי הפוטנציאל הראשוני של הפח.

בית הלל לעומת זאת טוענים, כפי שנהוג, כי ביום הראשון יש להדליק נר אחד, ובכל יום להוסיף נר נוסף. ביום השמיני מדליקים שמונה נרות. הסיבה לכך היא שבית הלל סופרים את הימים בפועל, ולא את הפוטנציאל. כל יום הוא נס בפני עצמו המתווסף לקודמו. בכל יום הנס מתרחש מחדש ולכן צריך לציין אותו כאילו ארע זה עתה.

נר ה' נשמת אדם 

להבת הנר מסמלת את נשמת האדם, המאירה בגוף גשמי. הנשמה חפצה לחבור למקורה, להתאיין, לצאת מהכבלים הגופניים, אולם אם תעשה כן היא תפסיק להאיר. בית הלל מכירים בכך שבכל אדם יש מאבק פנימי בין כוחות שונים.

המשימה של חנוכה היא להאיר באדם נקודה אחת, שתוביל אותו לניצחון אחד. אי אפשר לנצח את החושך בבת אחת. כל נר הוא ניצחון נוסף, המוסיף על קודמו. .

בית שמאי דורשים מהאדם את מלוא המאבק בחושך, את מיצוי הפוטנציאל כבר בערב הראשון. בית הלל מכירים בכך שבהחמרה שכזו, אף אדם לא יבקש לגלות את האור הפנימי שבתוכו. בית הלל מזמינים תחת השכינה גם את מי שעדיין לא השתכנע בכיעורו של עולם נטול קדושה.

הנר הדולק מסמל את הממד הפנימי המשפיע על ההנהגה החיצונית. בהדלקה, היהודי מכיר בכך שהנס הוא לא תוצאה של כוחי ועוצם ידי, אלא חלק מחסד הבורא לעם היהודי. הנרות מלמדים כי התפקיד היהודי הוא לחבר את הנשמה עם הגוף, את הרוחני עם הגשמי, באופן שהראשון ישפיע ויכוון את השני.

השפעה החוזרת על עצמה

חג החנוכה נקבע בהלל והודאה רק שנה לאחר הניצחון. מדוע לא קבעו את חנוכה כבר באותה שנה? חגי ישראל הם לא נוסטלגיה וזיכרון לאירועים היסטוריים, כי אם זמנים מיוחדים בעלי משמעות פנימית, הנמשכת בכל שנה ושנה מחדש. בכל חג ישנה, על פי האמונה היהודית, השפעה אחרת היורדת לעולם. בתקופה המדוברת כבר לא הייתה קיימת נבואה בישראל. חכמי הדור לא היו בטוחים אם השורש הפנימי של הניצחון החיצוני איננו בר חלוף. הם לא ידעו להגיד אם הארת החנוכה תאיר גם בשנה הבאה.

בחגים הקבועים בתורה, הקב"ה קובע את ההשפעה הפנימית, את ההארה החוזרת על עצמה בכל שנה ושנה. לאחר הניצחון היה כאמור צורך לוודא שלא מדובר רק באירוע חיצוני רב משמעות שמגמתו הפנימית לא תחזור עוד. מקץ שנה קבעו חכמים כי רישום אור חנוכה מאיר גם כעת, ולכן יאיר בכל שנה. האור שנמשך בחנוכה הוא האור המאפשר לנו להכיר את הקשר בין עולמנו הפנימי לבין ההתרחשויות החיצוניות. זהו אור המקדש את האקזיסטנציאליזם האמוני. עוד הארה, עוד מעשה, עוד פעולה, עוד הסברת פנים אחת, עוד חיוך. יחד הם מגרשים הרבה חושך.

מנרות החנוכה נלמדת עבודת האדם. 'אנן פועלי דיממא אנן'. הכוונה המקורית באימרה היא כי אנו פועלי יום, כלומר אמורים ללמוד גם ביום. החסידות מפרשת את היום כאור. אנו פועלי אור, אנו[4]. משימת האדם היא לא לגרש את החושך, כי אם להדליק אור. לא להיאבק ברוע, לעשות טוב. לא להאשים אחרים, לעבוד על עצמנו. בכל יום עוד קצת. בסוף זה מצטבר.

את נרות חנוכה ניתן להדליק בכל סוג של שמן, אבל מהדרין שבמהדרין, מדליקים בשמן זית. לשמן כמה תכונות. הוא מופק על ידי ביטוש הזית ומהווה התמצית של הזית. כתמצית הוא לא מתערבב, נשאר עצמו, אך חודר בכל סדק. נרות חנוכה המהודרים ביותר מודלקים על ידי ביטוש האני, ביטוש תחושת הישות ממנה מופק התמצית, נקודת העצמות, שאינה מושפעת מדבר אך חודרת לכל מקום. מההתמודדות והקושי מופק האור המהודר ביותר, המאיר גם את הסביבה. פח אחד של שמן מסמל את האמונה היהודית. גילוי ושימור האמונה הזאת הם לא דבר מובן מאליו, על פי בית הלל זהו בחזקת נס.

(באדיבות אתר התבוננות)

---

[1] ראו מגילת אנטיוכוס וגם ספר התודעה, עמ' קפב.

[2] "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב. קביעת ברכת על הנסים היא על הדלקת הנרות, כיון שזהו עיקר הנס של חנוכה. ראו: תורת מנחם טו, ה'תשט"ז, חלק ראשון עמ' 296.

[3] כדוגמה, נזכרתי בספרם של פרידמן והיילמן, שני פרופ' לסוציולוגיה שכותבים: "החסידים הפכו אפוא את סמל החנוכיה, שמלכתחילה ביקשה לבטא את השרידות היהודית ולשלול את ההתייוונות והפלורליזם הדתי – שהרי המכבים, גיבורי חג החנוכה, התנגדו לפלורליזם הדתי של התרבות ההלניסטית – לסמל של זהות יהודית בתוך חברה אמריקנית/אירופית..". ראו עמ' 199 בספרם שמצוטט כאן.

[4] עירובין סה, א. וראו היום יום כט טבת ובעוד מקומות.