הפרשה שאנו נקרא השבוע, מטות-מסעי, מחוברת משתי פרשיות. אף כי, בדרך כלל, מציין הרבי את ההוראה הנלמדת מכל אחת מן הפרשיות, וכן מן העובדה שהן נקראות יחד, הייתי רוצה הפעם להדגיש את הפרשה השניה, מסעי, המספרת על 42 המסעות של בני ישראל - מיציאתם ממצרים ועד כניסתם בסופו של דבר, לארץ ישראל. עקרון בסיסי הוא ביהדות שכל דבר בתורה נצחי הוא, ויש לו רלוואנטיות בכל זמן ובכל מקום. המסע ממצרים לארץ ישראל, לא היה דבר שקרה בן לילה. הוא התנהל דרך 42 שלבים, על פני תקופה של 40 שנה. כל שלב במסע נקבע באופן בלעדי על ידי ציווי אלוקי. הענן שכיסה את המחנה, החל לעלות בכל פעם שנדרשו לקום ולנסוע. אז היו כל אנשי המחנה אורזים את מטלטליהם ונוסעים בעקבות עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה. בכל עת שהעמוד חנה, חנו אף הם, וכאשר נסע העמוד, נסעו בעקבותיו. כך זה היה בכל 42 ה"ויסעו ויחנו", בדרכם לארץ ישראל.

הפסוק הראשון של הפרשה אומר, "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים...". שואל הרבי, מדוע מציין הפסוק "אלה מסעי..." הרי הם לא יצאו ממצרים בכל 42 מסעיהם. הרי אחרי השלב הראשון של המסע, בהגיעם לסוכות, הם כבר לא עזבו את מצרים אלא את סוכות, וכן בכל שאר 41 המסעות, האם לא היו אלה שלבי התקדמות לארץ ישראל ולא עוד יציאה ממצרים? התשובה הפשוטה לכך היא שעד שאדם מגיע למטרתו הסופית - ישראל (במובן הרוחני בנוסף למובן הגשמי), הוא תמיד בתהליך של יציאה ממצרים.

אולם, לפסוק זה משמעות עמוקה עוד יותר - הוא מתייחס למסעות החיים של כל יהודי כיחיד. יתר על כן, ניתן לנתח את חייו של כל יהודי לאור 42 מסעות אלה של בני ישראל ממצרים לישראל. במלים אחרות, אפשר להשוות את מסעו של כל יהודי דרך ימי חייו, עם 42 שלבי המסע המתוארים בפרשה של השבוע הזה.

לעתים קרובות מצביע הרבי על כך שהמלה תורה היא מלשון "הוראה". כל מלה וכל פסוק בתורה, נותנים לנו הוראה. מה הן ההוראות שאנו יכולים ללמוד מתוך 42 שלבי המסע הנזכרים כאן?

המלה "מצרים" היא מלשון מיצר וגבול, וקשורה למלה צר, היינו מקום צר. בחייו של כל אדם יש מצבים שהתורה מתארת אותם כמיצר וגבול שבהם אדם מרגיש שמשהו מונע ממנו לנהוג בדרך הנכונה. כדי לצאת מן המיצר, אדם צריך לאמץ את כוחותיו, וכאשר הוא מצליח להיחלץ מן המיצר, הוא כאילו עזב את המקום ההוא ומגיע למקום שהרבי מכנה "מרחב". כאשר בעיה מסוימת באה על פתרונה, את נושמת לרווחה: "יצאתי מהקטע המלחיץ הזה".

משמעות הפסוק, אפוא, שחיי יהודי המתחילים בלידתו, הם סדרה של "קטעים מלחיצים" המלווים על ידי מרחב והרווחה. פרושו, שבכל נקודה שהיא בחיינו, בכל שלב שהוא, נערמים על דרכנו מכשולים ונסיונות מסוימים. אלה הם הקטעים המלחיצים. כמובן שמצבים אלה אינם אמורים להחניק אותנו או להכניענו. אדרבה, על ידי התגברות על המכשולים אנו יוצאים מחוזקים והמודעות האלוקית שלנו, גדלה.

אפשר לדמות זאת לצבא. כאשר יוצאים לאימונים בסיסיים, נדרשים החיילים לרוץ 10 קילומטרים, לשאת תרמילים כבדים, ולעבור מצבים קשים. למה? כי רק כאשר יעברו דרך הקשיים שהצבא מערים עליהם, הם נעשים חיילים טובים. אם הם אף פעם לא היו עושים זאת, הם לא היו יודעים שהם מסוגלים לכך. אדם העובר מצבים קשים, בונה בכך את כוחו. וכמו שהדבר נכון לגבי מצבים פיזיים, כך הוא גם לגבי מצבים רוחניים.

בהקשר הזה, מצרים אין פירושה ארץ גיאוגרפית, אלא שלבים של מיצר ומרחב שאנו כולנו עוברים אותם במסענו אל השלמות הרוחנית - שארץ ישראל היא סמל לה.

כאלה הם החיים. מה שנחשב קשה בגיל חמש, הוא בדיחה בגיל עשר. ומה שקשה בגיל עשר הוא בדיחה בגיל עשרים. אדם שזה עתה התחתן, מתמודד עם קשיי ההסתגלות של שנה ראשונה לנישואין - ואלו קשיים לא קטנים. אך כאשר אנשים כבר נשואים 25 שנה והם משיאים עתה את ילדיהם, מתחילה סדרה חדשה ושונה של קשיים ובעיות. ולאחר זה יש בעיות אחרות הבאות עם גיל הזקנה ועם תפקיד הסבא והסבתא. כל שלב בחיים יש לו מעלות משלו. ה' ממקם אותנו, בלי הרף, במצבים חדשים שכולם כרוכים בשרשרת של מיצרים, ואנו צריכים להתמודד עמם ולגדול על ידם.

ומתי זה נגמר? רק עם גמר חייו של אדם עלי אדמות. במלים אחרות, ההתחלה היא מצרים - הלידה. הכניסה לארץ ישראל בסוף המסע ה42-, היא סיום חייו של האדם בעולם הזה והכניסה לעולם הבא. זה במישור האישי.

במישור הלאומי, מצרים מסמלת את התחלת הגלויות, והכניסה לארץ ישראל פירושה סוף הגלות והגאולה האחרונה על ידי משיח צדקנו.