'מספרים' על נוחי דנקנר, שלפני שהוא מבצע עסקה חשובה, הוא בוחן אותה בעין קפדנית, ובמקביל נוהג להתייעץ עם הרב איפרגן, 'הרנטגן'. בכלל, פנייה לרבנים ומדריכים רוחניים לקבלת ייעוץ עסקי הפכה בשנים האחרונות ללגיטימית ופופולארית יותר מתמיד. במיעוט המקרים מדובר בבקשת עצה ממי שנחשב כתלמיד חכם בעל שכל ישר ונטול אינטרסים, אך לרוב הכוונה היא לקבלת עזרה ממי שנתפס כקרוב יותר לבורא. הפנייה לרבנים מבשרת על ניסיון לאחד בין שני ממדים, הממד השכלתני-לוגי וזה ה"מיסטי", אם לאמץ את הכינוי המיובא מהתיאולוגיה הנוצרית לשלל תופעות רוחניות.

התרבות הפוסט מודרנית אפשרה את ההתנערות מתפיסת השכלתנות והרציונליזם כחזות הכל, ככוח היחיד הקיים במציאות, ופתחה פתח לקבלת מוטיבים נוספים המרכיבים את היציר האנושי השלם.

ואנחנו?

האם אנחנו שונים מדנקנר בדרכים בהן אנחנו מקבלים החלטות? דנקנר הוא רק דוגמה מפורסמת לאופנים שבהן אנחנו מכריעים בין דברים. בחיינו הפרטיים והציבוריים רובנו משתכנעים פחות מטיעונים והרבה יותר מדעתם של חברים, מפרסומות, מפגישות אקראיות מפגשים משפחתיים וכיוצא באלה. כוחו של ההיגיון לשכנע מוגבל על-ידי הקשרים האנושיים. בני אדם נוטים להשתכנע מדוגמאות יותר מאשר מניתוחים לוגיים, מאחר וטיעון הופך דברים לברי ויכוח, לעומת דוגמה, כעדות אישית, המעוררת הזדהות.

האמונה היא חלק מרכזי גם מחיינו המודרניים. רוב מכריע של הפעולות שלנו מבוסס על אמונה. את מרבית הודאויות בחיינו אנחנו מקבלים ללא אפשרות ממשית לבדיקה. אנחנו כמובן מצליבים מידע, מגלים זוויות של אמת, אבל לרוב אנחנו מאמינים. אנחנו עוצמים עיניים תחת כסאו של רופא השיניים ונותנים אמון במעשיו. אנחנו נכנסים למוסך ומאמינים בטיפול המוענק לרכבנו. אנחנו אפילו משתייכים לצד מסוים במפה הפוליטית, הרבה פחות בזכות מערכת טיעונים סדורה, והרבה יותר בגלל הזדהות עם חברים, משיכה טבעית, אמונה בצדקת הדרך וכהנה. בין אם אנו אוחזים בעמדות הקרובות לשמאל או לימין – טיעונים לוגיים, שיטתיים ככל שיהיו של הצד שכנגד, לא יצליחו לשכנע אותנו לשנות את עמדתנו. הסיכוי שנהיה פנויים להקשיב לטיעונים אלו, הוא נמוך.

ברור שלמבחן השכלי, לשקלא וטריא, לבחינת חלופות, יש תפקיד בחיינו. אולם לרוב אנחנו לא בוחרים דברים על פי בחינה רציונאלית. ברברה טוכפלד בספרה המפורסם "מצעד האיוולת" מצביעה על סדרת דוגמאות לפיהן גם מנהיגים דגולים נוטים לקבל החלטות בדרך שאינה מיטבית מהזווית הרציונאלית. בחמישים השנים האחרונות נפוצו וריאציות שונות של תורת המשחקים המבקשות להסביר את האופן בו אנחנו שוקלים חלופות ומקבלים החלטות. בהתאם למעבר מתרבות מודרנית לפוסט מודרנית, גם תיאוריות אלה, שנשענו בעיקר על מחשבה רציונאלית, הוסיפו מרכיבים אי רציונאליים, כגון תקוות ופחדים.

השאלה כיצד אנחנו מקבלים החלטות רלוונטית למגוון רחב של סוגיות, כגון מהו צדק, כיצד ראוי לחלק משאבים ציבוריים, אך בעיקר, מה המקום של מזל או גורל במערכת קבלת ההחלטות.

מחלקים את הנחלות

פרשת פנחס מסכמת שלושה מרכיבים האמורים להשפיע על מערכת קבלת ההחלטות[1].

בני ישראל נערכים, לאחר כמעט ארבעים שנה במדבר, לקראת הכניסה לארץ ישראל וכיבושה. בתוך כך הם פועלים לחלוקת הנחלות בין השבטים. האופן שבו מחולקות הנחלות אמור ללמד על אופני הבחירות וההתמודדות עם חלוקות אלה גם בחיינו היומיומיים.

המרכיב האחד בחלוקת הנחלות הוא על-פי מבחן הצרכים, הניתן להבנה שכלית. 'לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט..'. שבט גדול יותר יקבל שטח גדול יותר ושבט קטן יזכה בנחלה קטנה.

המרכיב השני הוא רוח הקודש. אלעזר הכהן היה לבוש באורים ותומים, ובאמצעות רוח הקודש היה מקביל את שבט פלוני לתחום הפלוני.

רוח הקודש

רוח הקודש היא דרגה תחתונה מהנבואה, כפי שזו הסתיימה בימי חגי, זכריה ומלאכי. הכהן הגדול שדיבר אל האפוד והחושן עשה זאת על פי רוח הקודש[2]. לכן קבלת החלטות על-פי רוח הקודש היא קבלת החלטות במעין יחס אל האורים והתומים.

רוח הקודש שורה מתוך שמחה. רבי שמעון בר יוחאי והאר"י השיגו את רוח הקודש באמצעות השמחה שהייתה בהם. השמחה מעידה מצד אחד על התגברות על המידות הטבעיות באדם, על הכעס, השנאה, הקפדה והעצבות. מאידך האדם השמח הוא אדם שעיבד את טבעו ומעיד בשמחתו על בטחונו בבורא. דוד המלך, עליו שרתה רוח הקודש, היה מתבודד ובתוך כך רוקד ומכרכר לפני הקב"ה[3]. הריקוד והפיזוז מעיד שהשמחה חדרה בכל גופו והגיעה עד הרגליים[4].

רוח הקודש קשורה גם עם מידת החכמה, במובנה כביטול, כפינוי מקום לטובת קבלה של דבר מה חדש. הכהן הגדול היה מדבר אל האורים והתומים ואלה זרחו והציגו מבנה של אותיות[5]. מדרגה זו של נבואה מוגבלת לדרגת היצירה[6] ועל פי הרמב"ם היא "בעת היקיצה והש­תמש החושים על מנהגיהם"[7]. מכאן ניתן להבין כי רוח הקודש היא מעין חיבור של החכמה עם מה שלמעלה ממנה. הבנת צירוף האותיות העידה על חכמה שנבעה מתוך ביטול של הכהן לבוראו[8].

הגורל

המרכיב השלישי בחלוקת הנחלות הוא הגורל, שהשפיע על טיב הנחלה שכל משפחה קיבלה. על-פי הגורל לכל שבט ולכל משפחה יש שייכות למיקום גיאוגרפי המיוחד להם, שבו מתגלה הפוטנציאל הטמון בהם.

הגורל איננו כלי טכני לחלוקת הארץ. הכוונה באמור בפרשה כי 'בגורל יחלק את הארץ'[9], במובן הפנימי הוא כי לנקודה הפנימית ביותר בנפש האדם, הקשורה למהותו ועצמותו, יש קשר ישיר עם התנהלותו ותפקידו בעולם.

החלוקה על-פי גורל, שתתגלה לעתיד לבוא, היא גילוי הקשר הפנימי ההדוק בין פעולות האדם בעולם הזה לבין הנוכחות האלוקית בעולם והיש החיצוני, לרבות המקום בו האדם מתגורר.

הגורל הוא בעל ערך כשיש צורך לבחור בין שני דברים שווים. כאשר דבר אחד הוא טוב מאחר אזי כמובן אין משמעות לגורל ככלי לבחירה. גורל הוא כמו הפור שהטיל המן[10]. זהו דבר שהוא למעלה מטעם ודעת[11] ולמעלה מהשכל[12]. הגורל הוא לא רק למעלה מהשכל אלא הוא גם למעלה מכוח הרצון, שלמעלה מהשכל. שכן כשאדם מטיל גורל הוא מחליט שהמקום ששם ייפול הגורל שם יהיה רצונו. בכך הגורל מקדים את הרצון ומהווה גילוי אור אינסוף שלמעלה מסדר השתלשלות[13].

לאן הגורל מוליך אותנו?

 איך אפשר להתחבר אל הגורל, כדבר שהמחשבה אינה מצליחה לתפוס בו?[14] על רבי יוחנן בן זכאי מסופר כי למרות שלמד כל חייו תורה, לא ידע להחליט לאיזו דרך מוליכין אותו. הגורל מלמד כי למרות המאמץ האישי, האדם מולך בדרך מסוימת שלרוב אינו יודע מהי[15]. ובכל זאת, על ידי התקשרות לכוחות הנסתרים שבאדם, לכוחות עצם הנפש, ניתן לחיות בשלום עם הגורל ולהבין את התפקיד שהוא מייעד לנו.

הגורל נתפס על ידי 'רעותא דלבא', רעות הלב, שהיא היכולת להתעלות מעל הטעם והדעת הגדורים, מעל לכוחות השכל והרגשות[16]. לצורך המשלה, האדם יכול להיות בעל השכלה רחבה[17]. הוא גם עשוי לחוות חוויות ורגשות נעלים. אך כוחותיו של אדם בעל דרגות נעלות שכאלה, עדיין לא מבטיחה לו קבלה של המקום בו הוא נמצא, מרחב עצמי, שבו יוכל להתנהל ללא צורך בתשלום מס לדעת הקהל הרווחת, לדפוסי התנהגות הגוררים אותו למחוזות של צורך מתמיד להוכיח את עצמו. התנהלותו אינה תוצאה של היותו עצמי, אלא כניעה לחשש תמידי – מה חושבים עליו, באיזה אופן מסתכלים עליו, האם הוא זוכה לכבוד והערכה מספקת בגין השכלתו והישגיו החברתיים. יוצא שגורמים חיצוניים יונקים ממנו כוחות.

קבלת הגורל היא קבלת השייכות של אותו האדם אל החוויות היומיומיות שבהן הוא נתקל. זהו גילוי של המקום אליו אנחנו מחוברים יותר מכל. לכל אדם יש דבר מה ששייך אליו ביותר, ולמרות שהדבר הזה עשוי להיות נעלם ממנו, לעתים דווקא בו הוא צריך להשקיע ולהשתדל. על ידי מאמץ ועבודה בתחום זה האדם ממשיך מידה של חיות לכל הדברים האחרים בהם הוא עוסק. את הדבר השייך אל האדם ביותר מגלים לעתים דווקא על ידי שיוצאים מהמסגרת הנינוחה, מהמסלול הקל והנוח. קבלת החלטות על פי הגורל היא גילוי מה שמתאים לנו ושייך לנו ביותר, גילוי הנחלה של כל אחד, ששייכת לנקודת העצם שלו[18].

מסופר כי בעבר היו תנאים ואמוראים שהיו זהירים יותר במצווה אחת מאשר באחרת[19]. דווקא במקום שיש בו יותר העלם והסתר, במקום שבו קשה יותר שם המקום אליו הגורל מועיד אותנו. העלם וההסתר שבקיום המצווה הוא המצביע על כך שמדובר בסימן לכך כי מצווה זו שייכת אל האדם יותר מכל. ולכן הוא צריך להתאמץ בה יותר.

להתחבר לגורל, אין משמעותו לוותר על כוחות השכל והרגשות. משמעותו לתור אחר נקודה פנימית השייכת לנו ביותר ושבה אנחנו נדרשים להשקיע ואותה עלינו לטפח. גילוי היבטים אלה בחיינו הם גם גילוי הנחלה הפרטית שלנו. המקום שאליו אנחנו שייכים ביותר. המקום המעורר בנו שמחה על שום הסרת הספקות וההתלבטויות, שכן אנו יודעים שזה המקום שנוצר עבורנו, בשביל שנעבדו ונכשירו.
 

[1] ראו חלוקה מעין זו במאמר הרבי מליובוויטש, מאמרים מלוקטים, חלק ד, ט"ז תמוז, תשל"ה.

[2] תורת מנחם יד תשט"ו חלק שני, עמ' 58. תורת מנחם כג, תשח"י, ש"פ פנחס, מבה"ח מנחם-אב, עמ' 189.

[3] שבת ל, ב.

[4]גם אמירת תשבוחות והילולים לקב"ה מקדמים את גילוי הכוחות הנעלמים. ראו: הוספות לתו"א ויחי (קב, א. קג, ג). דרך מצותיך מצות הלל (קמח, א ואילך

[5] רוח הקודש שייכת יותר לעבודת הכהן ופחות לעבודת הנביא. ראו בהרחבה ביאור הדיון על האמור אצל הרמב"ם: הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך לא, תצוה, שיחה א', 162.

[6] ראה שעה"ק להרח"ו ח"ג שער ו.

[7] הרמב"ם הלכות יסודי התורה ח"ב פמ"ה. וראה גם רמב"ן פרשתנו שם. בחיי ברכה לג, ח.

[8] ספר המאמרים תשל"ב-תשל"ג, (בלתי מוגה), עמ' 218.

[9] במדבר כו, נה.

[10] תורת מנחם, תשי"א, חלק ראשון, שיחת חג הפורים ה'תשי"א, עמ' 306.

[11] תניא, אגרת הקדש, פרק ז.

[12] תו"א מג"א (הוספות) קכא, א. שם קכג, ג. אוה"ת מג"א ע' כח. שם ע' סב ואילך. שם ע' קסד (בענין גורל דפורים). וראו גם אגה"ק סוס"ז. ספר הליקוטים – דא"ח צ"צ ערך גורל. סה"מ תרס"ה ע' רו. תרפ"ח ע' קיז ואילך. ועוד.

[13] תורת מנחם ח, תשי"ג, פורים, מאמר ב', ה'תשי"ג.

[14] תקוני זהר בהקדמה.

[15] ברכות כח, ב.

[16] המושג 'רעותא דלבא' מופיע בתניא, לקוטי אמרים, פרק יז, לט, ובעוד מקומות. הוא מבטא, בהיבט אחד שלו, את היכולת של 'פנימיות הבינה' לעורר את הרגשות ללא מאמץ מצד האדם, ולכן מעיד על מידה מסוימת של רגשות המתעוררת מהנשמה, בעולם הבריאה, למרות שהרגשות שייכות לדרגת הרוח, עולם היצירה. כאן הכוונה להיבט הלא שכלי של התעוררות הלב.

[17] בחינת החכמה של הלעומת זאת, שמפרידה את קיום העולם מן הבורא, נקראת סכלות. כך מפרש הזוהר (חלק ג, מז, א) את הפסוק בקהלת (ב, יג), 'שיש יתרון לחכמה מן הסכלות'. בעוד חכמה מצד הקדושה פועלת ביטול על האדם, החכמה מצד הלעומת זה, פועלת ישות ופרוד. חכמה זאת עוסקת ב'יש' לאחר שנתהווה, כמו כל עסק בענייני הפרנסה, ולכן יוצרת מצב של הגברת המידות הרעות על-ידי החכמה. המקור לכינוי חכמה זאת כסכלות הוא בכינוי יצר הרע בשם 'מלך זקן וכסיל' (קהלת ד, יג; קה"ר שם; זח"ג קעט). ראו: הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת מקץ, חנוכה, מברכים החודש טבת, 'תנו רבנן מצות נר חנוכה כו', ה'תשי"ד.

[18] פ' פינחס, ט"ז תמוז ה'תשי"ב עמ' 82.

[19] מובא בתניא אגרת הקודש וראו שבת קי"ח, סע"ב