ירושת בני משה
 
לא ירשו בני משה את גדולתו, לא נתמנו ממלאי מקומו ואף לא קיבלו שום מינוי וכיבוד אחר, יהושע "משרת משה" היה היורש הגדול והיחידי - המדרש (במדב"ר, כא,יד) מתאר את אשר התרחש מאחורי הקלעים בפרשת חלוקת הירושה הגדולה של משה:
 
אחר שציווה הקב"ה על ירושת צלפחד לבנותיו, אמר משה: שעה זו שהקב"ה מצווה על ירושות, עת-רצון היא לבקש אף אני על ירושת בני, וביקש ש"יפקד ה' אלהי הרוחות", שבניו יירשו את כבודו וגדולתו.
 
אמר לו הקב"ה: בניך לא עסקו בתורה לכן לא יירשו אותך, אבל יהושע חלק לך כבוד ושרת אותך בכל כחו, הוא השכים והעריב לבית הועד שלך, סידר ספסלים ופרס מחצלאות, לפיכך ראוי הוא לשמש את ישראל.
 
עוצם אהבת יהושע ללמוד תורה מפי משה ולשרתו, היתה עד כדי כך שכשמשה עלה להר-סיני, המתין לו יהושע למרגלות ההר ארבעים יום ולא זז אף לרגע אחד, בציפיה ותשוקה עצומה - מתי יזכה לחזות שוב ברבו הגדול! (רש"י לשמות, כד,יג) זאת רק יהושע ולא בני משה, לכן נעשה ממלא-מקומו.
 
קיבל משה את הציווי בהכנעה ומילא אותה כדרכו בשלמות ובהידור יותר משהתחייב: הקב"ה ציווהו לסמוך על יהושע יד אחת - "וסמכת את ידך", אבל משה סמך עליו את שתי ידיו - "ויסמוך את ידיו", "ועשאו ככלי מלא וגדוש ומילאו חוכמתו בעין יפה"!
 
לא שלטה בו צרות עין וקנאה, הוא מינה את ממלא מקומו בעין יפה ומושלמת!

המנהיגות הגשמית והרוחנית
 
תשובת הקב"ה שבני משה אינם ראויים למלא מקומו כי הם "ישבו ולא עסקו בתורה" צריכה בירור: שכן למשה היו שני תפקידי הנהגה: 1) רוחני - מסירת התורה, שופט, נשיא ואב בית הדין, ראש הסנהדרין. 2) גשמי - מלך העם, המנהיג הצבאי, המדיני והכלכלי.
 
לאורך ההיסטוריה היה פיצול בין התפקידים, אדם אחד היה "המלך" ואדם אחר היה "השופט" ("ראש הסנהדרין, "הנביא") ולא היתה "תורה וגדולה במקום אחד". גם בזמן הגלות התפקידים חולקו לשנים: "ריש גלותא" - המנהיג המדיני, ו"נשיא וראש הסנהדין" - המנהיג הרוחני;
 
ובעצם, בתחום הרוחני לא שייך המושג "ירושה", בשונה מהתחום הגשמי בו התורה קבעה את עיקרון הירושה:
 
כי כדי להיות מנהיג רוחני וראש חכמי התורה, יש לעמול ולהתיגע בלימוד התורה בשקידה והתמדה שנים ארוכות ימים ולילות. קבעו חכמים במשנת אבות: "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", העובדה שהאב היה "גדול הדור" בתורה, אינה מקנה ומורישה לבן גדלות וידע בתורה, אלא אם הוא "ממלא מקום אבותיו בחכמה ויראה";
 
אבל לירושת מנהיגות ומלכות גשמית, די בכישורים ויכולת מנהיגות טבעית, ואם הבן ממלא מקום אבותיו ביראה, שהינו ירא-שמים ואיש אמת, "מעמידים אותו במקום אביו".
 
אם-כן נשאלת השאלה: אמנם לא יכלו בני משה לרשת את אביהם בתורה ובראשות הסנהדרין, אבל הם יכלו לרשת אותו בהנהגה הגשמית, במלכות, ומדוע גם לזאת לא הסכים הקב"ה ומינה את יהושע?
 
זאת ועוד: אמנם בני משה לא עסקו בתורה אבל היתה להם יראת שמים [כפי שמשתמע מדברי ה' למשה שהבעיה שלהם היא רק ש"לא עסקו בתורה"], והלא ההלכה נפסקה שכשבן המלך 'ממלא מקום אביו ביראת ה', אף שאינו מלא בחכמה - ממנים אותו מלך במקום אביו', אם-כן הם יכלו להיות מלכים ומנהיגים בתחום הגשמי?

משה ביקש לבניו רק את המנהיגות הגשמית
 
לדעת ה"מגלה עמוקות" אף משה ביקש שבניו יהיו רק מנהיגים גשמיים ולצידם יעמוד מנהיג נוסף שיהיה המנהיג הרוחני, כרמוז בדבריו: "יפקוד ה' על העדה איש אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" והוסיף ואמר "ואשר יוציאם ואשר יביאם", שכפל הלשון (יצא, יוציאם. יבא, יביאם) רומז לבקשתו לפיצול המנהיגות לשניים: מינוי רוחני ומינוי גשמי.
 
והקב"ה ענה לו: שאחד ינהיג אותם, יהושע, שיהיה גם מלך וגם אב בית הדין, כי "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד".
 
וצריך להבין: אמנם במרוצת הדורות פעמים רבות היה מתח (סמוי או גלוי) בין המנהיגות הרוחנית למנהיגות הגשמית, אך למעשה קבעה התורה שחייב להיות פיצול בין שני התפקידים, כדברי הרמב"ם "אין מושיבים מלך ישראל בסנהדרין", שאסור למנהיגות הגשמית להיות חלק מהמנהיגות הרוחנית [ואין זה סותר לכלל של "דַבָּר אחד לדור ולא שני דַבָּרים", כי כל "דַבָּר" קבוע בתחומו ולא בתחום זולתו];
 
גם ההגיון השכלי הפשוט אומר שצריך לפצל ביניהם, שכן הם שתי מטלות שונות:
 
המנהיג הרוחני הוגה כל ימיו בתורה, וכל עתותיו קודש לבירור הלכות ושאלות בעניני השעה ואין עתותיו פנויות לנהל את הממלכה - הצבא, הכלכלה, הרפואה וכו'; ואילו המנהיג הגשמי עסוק וטרוד בניהול המדינה והצבא ואינו פנוי לצלול בים התלמוד ולכהן כראש הסנהדרין ולהעביר את מסורת התורה לדורות הבאים.
 
שונים הם פני הדברים בשלושה מנהיגים: משה, יהושע והמלך המשיח - שהם גם מנהיגי רוחניים ומורי התורה וגם מנהיגים גשמיים וצבאיים.
 
ויש להבין מדוע?

מלכות ישראל "להרים דת האמת"
 
אלא, מכאן אנו למדים על התפקיד האמיתי של מנהיגי ומלכי ישראל - לא הרי מלך ומנהיג בכל עמי תבל כמנהיג ומלך בישראל:
 
מלך מנהל את המדינה, מחוקק חוקים, מטיל מסים, מפתח את הכלכלה, בונה צבא להגן מהאוייבים, מקים משטרה השומרת על סדרי המדינה, בונה מערכת רפואית, עומד בקשרי חוץ וכו' וכו',
 
אבל למלך ישראל תפקיד נוסף - רוחני וקדוש - "להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'" (רמב"ם, הלכות מלכים, ד,י).
 
מלכות ישראל אינה עוסקת רק בצרכים גשמיים אלא גם בצרכים הרוחניים: היא הזרוע הביצועית של חכמי ישראל והסנהדרין, שמשפטי התורה יקויימו בארץ, "להרים דת האמת".
 
לכן השלימות היא כששני התפקידים מתמזגים לאחד: שחכם התורה אינו מנותק מהצרכים הגשמיים של העם, ושמנהיג הענינים הגשמיים, המלך, הוא אחד מחכמי התורה ואפילו נשיא וראש החכמים.
 
לשיא ושלמות זו הגיעו משה, יהושע והמלך המשיח: הם מיזגו בכשרונותיהם את היכולת גם להיות ראש בתורה הקדושה וגם להיות ראש לניהול צרכי העם הגשמיים, לכן הם קיבלו שני התפקידים גם יחד.
 
כך הנהגת המדינה מגיעה לשלימות, שהרי לא אחת קיימת התנגשות בין המנהיגות הגשמית לרוחנית:
 
המנהיגות הגשמית דורשת לצמצם את הזמן וההשקעות הציבוריות המופנות לרוחניות והמנהיגות הרוחנית דורשת להרבות באפיקים ובהשקעות ברוחניות. הדבר נקבע בדרך-כלל בהתמודדות ומאבקי כוח בין המנהיגים; אבל כשאותו אדם הוא גם מלך וגם רב, גם מנהיג גשמי וגם מנהיג רוחני, יש לו יכולת לקיים איזון מדוייק ומושלם בין התחומים.
 
לכן לא מינה הקב"ה את בני משה למנהיגים, בשעה שהוא יכל להמליך את יהושע שהיה גם גדול התורה וכך להגיע לרמת מנהיגות מושלמת המשלבת ומאחדת בין הצרכים הגשמיים והרוחניים.

בין כוח השלטון של המלך לנשיא הסנהדרין
 
יש הבדל מהותי בין כוח השררה והשלטון של המלך לכוחו של נשיא הסנהדרין:
 
מלך הוא שליט עליון ויחידי! שריו ויועציו אינם בדרגתו וערכו, אין "צוות הנהגה שילטונית" והמלך אינו ראש צוות המנהיגים, אלא "דבר אחד לדור" ולא שנים, יש רק שליט אחד ו"אין מעליו אלא ה' אלוקיו".
 
לא כן במנהיגות הרוחנית, יש צוות הנהגה - "זקנים רבים", שבעים חברי הסנהדרין, וה"גדול בחכמה שבכולם" עומד בראשם, אבל אינו מנהיג יחידי. "מסורת התורה" מצויה בידי כל החכמים [העברת התורה מדור לדור נעשית מ"רב וחבריו לרב וחבריו" ולא "מרב לרב", "רבים מרבים ולא יחיד מיחיד"].
 
כשקיימת התלבטות בבעיה הלכתית ונידון הספק בסנהדרין, נפסקת ההלכה לפי רוב הדיינים אף אם הפסיקה נוגדת לדעתו ההלכתית של ראש הסנהדרין; אבל כשקיימת בעיה והתלבטות בעניני המדינה וכדומה, המכריע האחד והיחיד הוא המלך, אף כששכל השרים והיועצים נגדו.
 
לכן מלך לא יכול להיות נשיא הסנהדרין, כי אופי תפקיד המלך "שליט-על יחידי", שונה במהותו ואופיו מתפקיד נשיא הסנהדרין להיות "ראש צוות" ולא מנהיג-על.
 
שונים הם פני הדברים במשה, יהושע ומלך המשיח, שגם בתפקידם הרוחני היו מנהיג עליון יחידי ולא כראש מועצת חכמי וגדולי התורה, כדברי המשנה על יהושע "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", משה היה אחד, ויהושע היה אחד, לכן יכל להיות בהם השילוב המיוחד של שני התפקידים גם יחד.
 
להעיר שמעין שלושת גדולי עולם האמורים, ראינו בדורות האחרונים, מימי הבעש"ט ואילך, ובמיוחד אצל רבותינו נשאינו: שקדושי עליון אלו, ענקי וגדולי התורה, עסקו גם במתן עצות בענינים גשמיים, במשא ומתן, ברפואה וכדומה, והרבי אף נתן הדרכות ישירות לצה"ל במלחמותיו כיצד לנהל את מערכותיו הצבאיות בנצחון.
 
יש כאן שילוב של תורה וגדולה במקום אחד: הנהגה רוחנית וגשמית גם יחד.

משל המדרש
 
נסיים דברינו במשלו של המדרש על בקשתו של משה (במדב"ר,כא, טו): משל למלך שביקש להינשא לאשה פלונית ולא הסכימה האשה, ביקש והפציר בה שבע פעמים ולבסוף הסכימה ונשאת לו. אחר זמן כעס עליה המלך וביקש לגרשה, אמרה לו: "אני לא בקשתי להנשא לך, אתה בקשת אותי והנה אתה חפץ לגרשני, אנא ממך עם האשה האחרת שתתחתן לא תנהג כדרך שנהגת עמי, ולא תחליפנה באחרת".
 
כך הקב"ה שבעה ימים פיתה את משה לילך בשליחותו, ומשה אמר סירב ואמר "לא איש דברים אנכי", עד שפייסו ה' והלך בשליחותו ועשה על ידו כל הנסים, בסוף אמר ה' למשה "לא תביאו את העם אל הארץ", אמר משה: "רבינו של עולם, אני לא בקשתי להלוך, אתה ביקשתני ולבסוף גזרת עלי שלא אכנס לארץ, אנא ממך שאותו אחד שיכניסם אל תעשה לו כדרך שעשית לי, אלא אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם". אמר לו הקב"ה: "קח את יהושע בן נון".

 
מקורות – מדרשים ופרשני המקרא לבמדבר, כז,טו. מגלה עמוקות, אופן א. לקוטי שיחות חלק כג, עמוד 190.