קנאות לשם-שמים או רוע-לב
 
לעיתים שתי תכונות מנוגדות והפוכות, כמו אהבה אמיתית מעומק הלב, ושנאה אכזרית מרושעת, גורמות לאותה תוצאה מעשית, שההבדל ביניהם הוא רק במניע ובגורם ולא בתוצאה בפועל. לדוגמא 'סכין' יכולה לשמש גם רופא רחוּם בבואו לכרות אבר מחולה ובכך להציל חייו, וגם יכולה לשמש ברנש אכזר ורע-לב לפצוע ולהרוג. אף שהמעשה של שניהם זהה, פער תהומי עצום ביניהם - הלה איש חסד והלה רע ואכזר.
 
גם "קנאות לדת", מלחמה למען התורה ופגיעה ונקמה ברשעים החוטאים, יכולה לנבוע משני מוקדים הפוכים ומנוגדים לחלוטין:
 
יש הלוחם בכל כוחו ועוזו למען התורה ובראותו רשע המזלזל ופוגע בה, קם מולו במלחמת-קודש להכניעו ולבטלו, ובמקרים קיצוניים ביותר הורגו במצוות ה' כדי להצילו מלהמשיך במעשיו המחרידים (בבחינת "הבא להורגך - השכם להורגו"), כמסופר בפרשתנו על פנחס שבראותו את חטאו הנורא של זמרי בן סלוא - הרגו, וזאת אך ורק בשל קנאותו לדת. אהבתו וייראתו את ה', דבקותו האמיתית בלהט אש הקדושה, פעפעה וחדרה לעצמותיו ונגעה לחיי נפשו, עד שבא לחרף נפשו ולהלחם נגד מחללי כבוד שמים;
 
אבל יש מי שמנצל את טיעוני הקנאות הדתית כדי להציק ולפגוע בזולת, להעליבו ולשפוך דמו, כשבאמת הוא עושה זאת מרוע-לבו והנאתו למצוץ דם מהזולת, ולא מרצונו להרבות כבוד שמים. הוא שש ושמח להעליב ולהזיק, אך מלביש הוא את מדת אכזריותו, ב'איצטלא של קדושה'.
 
גם הצד השני של המטבע - אלו הלוחמים נגד אותם הקנאים לדת - נחלקים לשני סוגים הפוכים אלו מאלו מחטחווי קשת:
 
יש מי שלוחם נגד הקנאות הדתית מכוונה נעלית וטהורה, לדעתו מעשה הקנאי לדת גורמת חילול ה' ומרחקת אנשים מהתורה ופוגעת בכבוד התורה ובתלמידי החכמים, כי לדעתו הדרך הנכונה לקרב יהודים ליהדות היא בדרכי נועם ולא במאבקים ומלחמות קנאות;
 
אולם יש מי שבראותו קנאי לה' ותורתו – הוא סולד ונלחם נגד הקנאי, משום שאינו מסוגל לראות יהודי שהתורה הקדושה נוגעת לחיי נפשו, הוא נתקף חלחלה בראותו ירא שמים ואיש אמת. ביחוד כשהקנאי מעביר עליו ביקורת אישית - או אז הוא משיב נגדו מלחמה שערה, מלחמה הנובעת אך ורק מהיצר-הרע וחוסר כבוד לתורה ולהולכים בדרכיה הקדושות והטהורות.
 
דיונים בנושאי הקנאות מסעירים רבות את העם היהודי לדורותיו מימי בראשית עד עצם היום הזה:
 
האם צעקות ובזיונות, קללות וגידופים נגד מחללי השבת והתורה הקדושה - היא הדרך הנכונה הנובעת מקנאות טהורה לה' ותורתו, או שהם נובעים מרצון למצוא פורקן לתכונות נפש שליליות והרסניות לפגוע ולהעליב בני אדם; האם קנאות דתית זו מרבה כבוד שמים ומוסיפה חיילים לה' ולתורתו, או שלהיפך היא מרחקת יהודים מדרך ישראל סבא.
 
במאמר הנוכחי נלמד להבחין באופי הקנאים והלוחמים נגדם, כדי לדעת מתי זה מעשה טהור וטוב ומתי זה מעשה פסול ורע. ובמקרים שהדעה התורנית היא לנהוג בקנאות - איך להסביר ולשכנע את הלוחמים נגד הקנאים, שדרך הקנאות היא הרצויה. כמו כן נלמד על הקנאות מסירות הנפש של פנחס והקנאות המיוחדת של המשיח, שעמה יכבוש את העולם ויושיע ויציל את העולם כולו.
 
בין פנחס לזמרי
 
זמרי נשיא שבט שמעון לקח אשה גויה, ופנחס ברוב קנאותו, יצא נגדו במסירות נפש למלחמת חורמה והרגו. במבט ראשוני יכול להתקבל רושם לא נכון על שתי הדמויות - פנחס וזמרי:
 
זמרי עושה רושם של צדיק גדול בתורה פרוש מתאוות העולם-הזה, בטוב ורוחב לבו הנהיג את בני שבט שמעון, שהיה הנשיא שלהם, בחסד וברחמים, דאג לצרכיהם והשתדל לרווחתם כאפוטרופוס הגון וטוב, אהבתו אליהם היתה כה חזקה שבשעה שבני שבטו סיפרו לו שמרחפת עליהם גזירת מוות, בגלל שלקחו נשים נוכריות, כאב את מצבם וריחם עליהם ולמרות צדיקותו, הוא עצמו לקח אשה מדיינית, כזבי בת צור (כי חשב שגם הנולד מאב יהודי ואם גויה, הוא יהודי), ובא ועמד בפני משה וטען:"אם אתה אומר שאסור להתחתן עם מדיינית, אם-כן מדוע אתה התחתנת עם מדיינית, בת יתרו"?! [מה גם שמשה היה כהן, האסור בנישואין אף עם גיורת].
 
מול זמרי לא בא אדם בעל שיעור קומה רוחני מפורסם בישראל, לא משה, לא אחד משבעים זקני הסנהדרין, לא אחד מנשיאי ישראל, אלא רק אדם אחד ובודד מצעירי החבורה - "פנחס", שהוא עצמו בן לאשה מדיינית [כי אביו אלעזר התחתן עם אחותה של צפורה אשת משה, מבנות יתרו המדיינית], ולא התווכח והתפלפל, אלא הרג את זמרי! היה נדמה לרבים מבני ישראל שזמרי הוא בדרגה הרבה יותר נעלית מפנחס, זמרי הוא איש אהבה וחיים ופנחס הוא נער קיצוני, ההורג ונוטל חיים.
 
ביזו את פנחס
 
רוב ישראל התקוממו נגד הרצח, בטענה שקנאותו של פנחס מזוייפת ואינה אמיתית, ובמחשבה שפנחס ביזה וחילל שם שמים לעיני העמים - אך המניעים האמיתיים להתקוממות נגד פנחס היו שונים והפוכים:
 
החוטאים הרשעים שחיו עם הגויות התקוממו נגד פנחס מסיבות אנוכיות, הם הזדהו עם זמרי שלקח גויה וחששו שיהרגו גם אותם, אבל הם "הלבישו" את טענתם נגד פנחס בכבוד שמים וטיעונים דתיים, אבל באמת לא אהבת-תורה בערה בעצמותיהם אלא תאוות היצר-הרע והכעס והטינה האישית לפנחס הצדיק, לכן משה לא השיב לטענתם, וחלקם הומת בבית דין בשל חטאיהם, כי דרך תיקונם לא יהיה בהסבר והוכחה שכלית, שהרי תשוקת היצר הרע בערה בקרבם;
 
אבל שאר בני ישראל ("בני השבטים") שזלזלו בפנחס לא היה להם חשבון אישי עמו, הם לא היו משבט שמעון ולא מהחוטאים, כעסם נגד פנחס נבע ממניעים טהורים - כבודו של משה רבינו וכבודם של שאר תלמידי החכמים וגדולי הדור: הם טענו שפנחס ביזה את גדולי ישראל - כי היתכן שאותו אדם צעיר ידע הלכה שיש להרוג בועל ארמית, בשעה שצדיק יסוד עולם, "איש האלוקים" משה רבינו, ושאר גדולי ישראל אינם יודעים ואינם מורים לקיים אותה?! בשל כך סברו שמעשהו אינו מאהבת ה' אלא ממניעים לא טהורים.
 
הם פשפשו בייחוסו של פנחס, וגילו שסבו, אבי אמו, פטם עגלים ושחטם לעבודה-זרה, ומלאכת הפיטום מצביעה על טבע אכזרי של התעללות בבעלי-חיים, המפטם עושה רושם של אוהב בעלי חיים, שלכן נותן להם מזון משובח ובשפע, אבל בעצם כוונתו להרע לבעלי-החיים ולהורגם!
 
כך פירשו בני השבטים שקנאותו של פנחס בהריגת זמרי, נבעה מהטבע האכזרי המצוי ב'גנים' של בני משפחתו לשמוח להרוג, ולא מקנאות לשם שמים!
 
והוסיפו וחשבו: טבעו של אכזר לסלוד ולשנוא במיוחד אנשים רחמנים וטובי לב, וככל שאדם טוב יותר - כך השנאה והאכזריות כלפיו גדלה ומתעצמת, כך הם פירשו את העובדה שמבין כל החוטאים בחר פנחס להרוג דווקא את זמרי, בשל עוצמת שנאתו לאנשים בעלי מדות טובות, שכן זמרי נודע כמנהיג נאמן וטוב לשבטו, לכן דימו בדעתם שפנחס הרגו בשל אכזריותו ושנאתו לאנשים טובים ולא משום קנאת ה'!
 
"פנחס בן אלעזר בן אהרון"
 
אבל הקב"ה, "בוחן כליות ולב" רואה את לב בני האדם והעיד בתורה שהם טועים הן בנוגע לפנחס והן בנוגע לזמרי:
 
פנחס "בן אלעזר בן אהרון", הוא בעל מדות טובות ומופלאות, נכד לאהרון "אוהב שלום ורודף שלום", פנחס הוא איש שכולו חסד ורחמים, אהבת ה' ואהבת הבריות ואין בו שמץ רוע ואכזריות, אינו שמח לאיד ואין לו שום עונג להכות ולפגוע בשום אדם, המניע האחד והיחידי שלו הוא כבוד שמים - קנאה לה' צבאות!
 
ואדרבה בלקיחת הרמח והריגת זמרי ביטל את המגיפה שהיתה בישראל [הזוהר מסביר שפנחס נטל את האות "מ" מהמילה "מות", וצירף לה את כוח הגבורה של יצחק אבינו שהוא בגימטריא "רח" (יצחק - 208 -רח) ומזה נוצר "רמח" להריגת ותיקון הרשע. וכשינטל המ' מה"מות" לא נותר למלאך המוות כוח להרוג, וכך פסקה המגיפה בישראל].
 
ויתירה מזו במעשה ההריגה תיקן גם את זמרי עצמו, כדברי ה"נועם אלימלך" (פרשת בלק) "ויקח רמח, פירוש פנחס לקח את רמ"ח אברי זמרי, ותיקנם והשפיע בהם חיות", כי "בכח קדושת אהרן הכהן לקרב כל הנפשות ולהחזירם לקדושה" (פרי צדיק, תצוה, ט) [ועל ידי מסירות נפשו לה' קיים את כל רמ"ח המצוות, ונרמז במילה "ויקח רמח (=רמח מצוות עשה) בידו" (תפארת שלמה, בלק)]. אם-כן לא רק שפנחס לא שנא את זמרי, אלא עוד זאת הוא אהבו! ובשל אהבתו אליו סיכן חייו והרגו, כדי להצילו ולתקן נשמתו מחטאיו!
 
ואילו זמרי שנראה כצדיק, במקום שישמש דוגמא חיה לקדושה וטהרה, שידריך את בני שבטו לא לקחת נשים נוכריות, לא משל בתאוותיו וחטא בלקיחת גויה, והחציף פנים מול משה רבינו וכך נפל למעמקי חושך טומאת מדין האיומה [ובקבלה מוסבר ששורש נשמתו בגלגול הוא "של שכם בן חמור" שחטא עם דינה].
 
סיכום - אדם אחד הציל עם שלם!
 
נער צעיר ובודד עשה מעשה ללא גיבוי משום דמות רוחנית, ונגדו ניצבה במלוא העוז הרוחני, נשיא בישראל - זמרי, שהוכיח בטיעונים הלכתיים שפנחס טועה (בת יתרו מי התירה לך?). לזמרי היו 24 אלף "שומרי ראש" מבני שבטו, אם-כן מה גרם לפנחס לסכן גם את חייו מול כל-כך הרבה אנשים? ובמיוחד ש'בועל ארמית' אינו מהשלוש עבירות שעליהם נצטווינו למסור את הנפש - יהרג ועל יעבור, אם-כן מדוע סיכן חייו בהריגת זמרי? זאת ועוד בהריגה סיכן גם את חייו הרוחניים, שהרי בשל כך הוא עלול לאבד את עבודת הכהונה, כי "כהן שהרג נפש לא ישא כפיו"! זאת ועוד - חכמי ישראל רצו לנדותו בשל מעשהו.
 
אבל פנחס לא עשה שום חשבונות אישים רוחניים או גשמיים, לנגד עיניו עמד אך ורק דבר אחד - קיום הוראתו המפורשת של משה רבינו, הוא התבטל לחלוטין לדברי הרבי ולא עניין אותו שום דבר אחר! היות ששמע בפירוש מנביא הדור וצדיקו ש"בועל ארמית - קנאים פוגעים בו", דבק בקיום ההוראה בכל מחיר, אף שהוא עלול להיות ללעג ולקלס בעיני כולם, ואף שבכך מסכן חייו הגשמיים והרוחניים, הכל בטל כאין וכאפס, בשל דבקותו בהוראת משה! הוא אץ לבצע את ההוראה במסירות-נפש בלי שום חשבונות אישיים של כדאיות ורווח והפסד - העיקר למלא את מצוות הרבי! מעשה יחיד של איש בודד גרם נחת-רוח גדול ביותר לה', והביא גאולה והצלה לעם כולו!
 
קנאותו של המשיח
 
הקנאי הגדול ביותר לה' ותורתו הוא המלך המשיח, הרמב"ם (הלכות מלכים, יא,ד) מספר שמלך המשיח "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה'" - שיא הקנאות הדתית: משיח יכוף את כל בני-ישראל.
 
אך כיצד יעשה זאת המשיח? מהם כלי מלחמתו? אנו לומדים זאת מהנהגת הרבי באין-ספור הזדמנויות שכפה על בני האדם לקיים מצוות, והכפיה נעשתה בדרכי נועם, כמשל הנבואה של זכריה הנביא (יא) שיש לרועה המנהיג שני מקלות ודרכי הנהגה: "מקל חובלים" - בתקיפות ובעונשים, ו"מקל נועם" שענינו - כדברי האור-החיים הקדוש (דברים, יא,כב) שהשבוע יום ההילולא שלו - "להוכיח בנועם דברי אהבה וחיבה, להטות לב בני אדם ליישר עקמומיות הלב".
 
זאת גם לימד מורה הדור לכל שלוחיו ותלמידיו בעולם כולו - לכפות על כל באי עולם את האמונה בה' ולכפות על כל בני אברהם יצחק ויעקב את ההליכה בדרך התורה, מתוך חום של שמחה סופחת ופורצת גדר ולא בכפיה.
 
שיטת המוסר לכפות על בני האדם את קיום המצוות באיומים והפחדות על עונשי גהינום, אבל שיטת החסידות לכפות את קיום המצוות מתוך חום של שמחה הסוחפת את האדם לדרכי אבותינו. הרבי, ה'פנחס' של דורינו מדריך את כל בני הדור לקנאות הנכונה של המלך המשיח: לכבוש את העולם ולהאירו באור קדושה ותורה, במקל נועם ובדרכי קירוב ואהבה. וזאת ימהר ויזרז את הגאולה, בקרוב ממש.

 
מקורות: לקוטי שיחות חלק ח, לפרשתנו. ועוד.