התנגדות המרגלים להיכנס לארץ ישראל נבעה משיקולים רוחניים. תורת החסידות מסבירה כי הם העדיפו להישאר במדבר, פטורים מעבודת האדמה ופנויים לשקוע בלימוד התורה, מאשר להיכנס למקום בו יידרשו לעבודה מתישה ומייגעת וממילא – פחות ללמוד ולהתעלות ברוחניות.
 
את הטעות בגישתם רמזו יהושע בן נון וכלב בן יפונה, כאשר אמרו: "טובה הארץ מאוד מאוד. אם חפץ בנו השם – והביא אותנו אל הארץ הזאת". כפל המילים 'מאוד מאוד' וגם הביטוי 'חפץ בנו השם' רומזים לקשר עמוק במיוחד שיש לקדוש-ברוך-הוא עם בני ישראל. קשר שנמצא ב"פנימיות הרצון", שנקראת גם "חפץ".
 
חיצוניות ופנימיות הרצון מתארות את מידת ההתעניינות כלפי הדבר בו רוצים. רצון פנימי הוא כלפי דבר בו רוצים באמת, ורצון חיצוני הוא כלפי אמצעי שדרכו ניתן להגיע אל הדבר בו רוצים באמת. למשל: כאשר רוצים לעבוד כדי להתפרנס – הרצון לעבוד אינו רצון פנימי אמיתי. רוצים לעבוד רק מפני שזהו האמצעי להשיג את מה שרוצים באמת, בפנימיות – את הפרנסה.
 
וזו אפוא הייתה כוונת יהושע וכלב בדבריהם: פנימיות הרצון האלוקי היא שדווקא אנו, בני ישראל, נעסוק בעבודות שמאפשרות לנו לקיים מצוות גשמיות. אנו נבראנו כדי להגשים את 'חפץ השם' באמצעות עבודה בארץ הטובה 'מאוד מאוד', ולא בהתעלות רוחנית שמגיעה על-ידי התנתקות מהגשמיות.
 
ויכוח כזה יכול להיות רק לקראת הכניסה לארץ ישראל לפני הגאולה השלמה. אך כאשר תבוא הגאולה השלמה – תכף ומיד – לא תהווה הגשמיות הפרעה להתעלות רוחנית וממילא אין על מה להתווכח. או אז – אכן כולנו ניגאל. אפילו המרגלים לא יישארו מאחור, ב'מדבר'.
 
(התוועדויות תשד"מ חלק שלישי עמוד 1973)