לקחי חיים עשירי תוכן, העשויים לעצב את דמותו של האדם ולחשל אותה, ומסרים אדירים, המרחיבים מאוד את אופקי ההשקף שלו אל העולם והמביאים למאזן יציב בנפשו, נחשפים ונפערים לפניו בחתירתו לרבדיה העמוקים של משמעותה הפנימית של הציצית עפ"י השקף החסידות... הכיצד?

הדבר מתגלם בלשונה של המילה ציצית, בגמטריה שלה, במבנה פתילי הציצית , בגווניהם ובהתמשכותם מהטלית המקיפה. איך מתפרשים פני הדברים?

קלות של דעת בשל חוסר יציבות משווע במאזן הנפש ותהפוכות דראסטיות פתאומיות ומפתיעות ברצונוניו הבלתי עקביים של האדם, נעוצים בצרות המוחין שלו...

צרות מוחין היא תופעה של חולשה, בה צר המוח מהכיל שני רגשות מהופכים והוא נצמד בלהיטות שכזו למוטיב אחד ואינו מותיר חלל לקו אחר, אף אם גישה זו קלוקלת היא וחסרת מידה של אמת ועשויה להיות מסוכנת לאדם עצמו ולכל הגורמים המעורים בהשפעת השפוט הבלתי כן שלו. 

הציצית תנתב את חיינו

אין שלמות בעולם, שהרי אין טוב שאין רע מהול בו ואין רע שאין טוב מהול בו ובתפיסה צרה ומצומצמת בה מתמקד האדם בנקודות מסויימות שעשויות להיות הטפל ורואה בן את העיקר ואת הכולל, הוא מתעלם אז למרבה הצער מהעובדות הקיימות והעקרוניות ושופט מצבים בהתאם לסקירה שטחית, מצומצמת מאוד וקודרת... 

ואם כי, דומה היה כי הוא מאמין ודוגל בשיטתו בעקביות שכזו, הרי לתדהמת הכל, הוא נוטש גישה קדומה זו ונוקט באחרת בכל התמסרותו והמעבר חד הוא כ"כ וחריף...

אדם כזה נוטה לרדיפה אחר משילה ורדיה ברעיו והוא משתוקק מאוד לגדולה וכבוד..
מידת ההתנצחות שלו להכריע את הזולת, אף אם הצדק אינו עימו, היא ממחדליו החמורים והקשים ביותר המשחיתים את נפשו, והמכריעים אתו ומכניעים אותו להיות נמסר לממשלה של כוחות חצוניים, שקשה מאוד להשתחרר מהם.

הכיצד יכולה מצוות הציצית להורות לנו את נתיבות החיים, בהן נוכל לצעוד בעולמנו מתוך שלווה של נפש ומנוחתה, כשהשליטה והרסן על חיינו מסורים בידינו ושקולינו מדודים הם ומאוזנים?

עקביות היא, אכן, תכונה בוגרת אך הגמישות לחולל תמורות בגישה בשל שיקולי המוחין, ואשר בשל חקירה ובדיקה יסודית ומעמיקה נוכח האדם במשגיו ויש בו תושיה לתקן ולשפר, היא תוצאה של מרחבי הדעת ושל חסינות נפשית ונועזת ביותר, ואשר מצוות הציצית מנחה אותנו בסיסמה:"למען תזכרו". למה הכוונה?

אשרי אלו שזוכים לשהות במחיצתן של דמויות ציור נשגבות אלו, ואשר התורה מגדירה אותם בתור "זכרים" (למען תזכרו) שהם מחוננים במסוגלות של גבר, לשאת בתפקיד המשפיע, היות והוא מתמודד במחדליו ובחולשותיו והוא יודע אפוק של קר רוח ומשילה ברוח והוא מבורך בבטחונו האישי והוא מוכן להודות במשגים ולהשתנות...אשרי האיש אשר זכה באורה הבהיר של תורת החסידות, המרחיבה את דעתו, מעמיקה אותה ומקנה לה יציבות ותושיה.

משמעות הציצית

הבה, נתבונן באספקטים הבאים שמייצגת הציצית:

● המונח ציצית מורה על רעיון של הצצה.

המוח רואה אומנם ומבין, אך הוא קר, כבד ועצל מאוד ואינו משתוקק לנוע, ליצור לשנות, אך הוא קופא על שמריו בגישתו הנוקשה והעקשת...

היכולת לפלס דרך אל הלב, לבקוע בו סדק, חרכים כך שהוא יוכל להציץ אל המוחין, היא שתביא את התמורה של האדם, היות והאש הטבעית השורפת שבלב, מעוררת ומנשימה את תנועותיו...

● הציצית היא פתיל והמורה על המשכיות מצטמצמת בהתאם לבית הקבול שעשויים לקלוט הסדקים והחרכים שנבקעים בלבו של המקבל.

● הטלית מסמלת כח מקיף, שממנו נמשכות הציציות, ובלעדי מקור נשגב זה, לא היתה מתאפשרת החדירה של השראה זו ורשמים ללב.

ולכן אין קדושה בטלית לאחר שהיא יצאה מכלל שימוש היות ואין היא חודרת ישירות בהשפעתה אל האדם ואולם, הציציות הן העיקר היות והן ממשיכות לאדם אור המעורר אותו באהבת ה' ויראתו ומידות אלו הן העיקר ולכן נשארות הציציות בקדושתן גם לאחר תום השימוש בהן.

● הציציות בגוון הבהיר, מסמלות מקוריות וטוהר שיש להתחבר אליו. הן מורות על תפיסת החיוב שבחיים והמעוררות רגשות של אהבה וקירבה והמהוות מפתח לקיום רמ"ח מצות עשה ואילו פתיל התכלת מורה על גוון התכלת שנותר לאחר שהאש כילתה (תכלת) גוף מסויים והדבר מסמל ענין של הסתייגות (בעור הרע) והתרחקות מהשלילה ועל נקיטה של צעדים של "לא תעשה".

ההרמוניה של פתילי הלבן והתכלת מורים על גישה רחבת אופקים של דעת רחבה ומיושבת, שיודעת להכיל גישות מהופכות זו מזו ולנקוט בהן באותה עת, היות ולכל אחת מהן המקום הנכון שלה והצדק שלה. כך ממזג האדם את קו החסד והגבורה שלו יחדיו והוא עושה זאת מתוך שיקול ומדידה שתהיה התאמה נכונה ביניהם ושהדבר יתממש ללא הפרזה והגזמה של רגשנות יתר.

פתיל התכלת מורה על גישה של דרך ארץ קדמה לתורה, שהרי גוון התכלת שבאש מורה על בערה ושריפה, המכלה (תכלת) חולשות ומחדלים חומרניים כגון רדיפה אחר משילה ברעים והרצון להתרומם ולהתנשא מעלי היתר...

ורק אז, יכולה תורתו של אדם המתמודד במערכה על היצר, להיות משפיע בבחינת "למען תזכרו" למען תהיו בחינת זכר משפיע המאיר את סביבתו בלימוד התורה שלו, שהרי ללא האש הכהה (אוכמא) שבתחתית השלהבת, לא היתה לעולם נאחזת השלהבת העליונה והבהירה ולכן נאמר "ונתנו על ציצית הכנף, פתיל תכלת" כדי להמחיש את החשיבות הניכרת בהבחנתו של פתיל התכלת, המסמל רתיעה והסתייגות מהשלילה.

ומאחר ואין היום במצוי מידה של שלמות ביראת השמים, שזכו לה אנשי הדורות הקודמים, כשחילזון המייצר את התכלת עדיין היה מצוי, לכן הוא אינו מצוי עוד ואף אם ישנם הסוברים כי, אכן, שמור חזלון זה אף היום, הרי שאין תכלת זו מועילה, כי היא איננה מסוגלת להמשיך עבורינו מאום, בשל הדרגה הרוחנית שנתדרדרה ביראת השמים בדורות האחרונים.

הגמטריה של המילה ציצית, חמשת הקשרים ושמונה הפתילים עולה על הגמטריה של המילה תרי"ג, המורה על אורח חיים שיש בו התמזגות של דעת רחבה הממזגת את שני הקווים המהופכים בנגוד לחדלון של דעת צרה ומצומצמת שאינה יכולה כן. 

הגימטריא להלן:

צ=90 י=10 צ=90 י=10 ת=400 =600 + ש8 פתילים ו 5 קשרים, הרי עולה הסכום ל-613 .

מבחינת הסדר הכרונולוגי של שתי הגישות, הרי, שמוטיב של "סור מרע" קודם לתנועה של "עשה טוב", שהרי קודם טיהור השטח מגופים זרים, אין אפשרות ורקע תואם למצב של התחברות עמוקה ופנימית בשל החציצה של גורמים אלו.

ולכן נאמר קודם "ולא תתורו אחרי לבבכם" ורק לאח"כ ממשיך הכתוב במילים "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי" דהיינו, תחילה מופיעה הוראה להסתייגות ולאחריה ישנו צו למימוש החיוב.

ואם כה, מדוע, אפוא, פותח הכתוב מחתכילה בגישה חיובית של "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם אותו" ואח"כ ממשיך "ולא תתורו אחרי לבבכם"

הראיה הראשונה נעשית בדרך של ממילא, היות וכשהאדם רואה את הציצית, הוא יזכור לקיים את המצוות היות וגוון התכלת משתקף בגוון השמים הנפרשים מעלינו באיצטלה מלכותית, והיא מזכירה לנו את כסא הכבוד המעורר יראה של כבוד ומעוררת לקיום המצוות...

הראיה הנוספת היא צווי להקדים את מוטיב ה"סור מרע " ל"עשה טוב", היות ורק ע"י בעור הרע שבקרבנו תחילה, נוכל אח"כ להמשיך טוב לעולם, ממש כמו שהגוון הכהה בתחתית השלהבת, מהווה רקע ואחיזה לגוון העליון והמאיר בסמל של דרך ארץ קדמה לתורה.

וללא הטלית לא היו הציציות ממשיכות מאום...

כלומר האש הבהירה מושכת ומעלה עימה את השלהבת התחתונה, שתהפך אף היא, זכה, טהורה, ולוחשת בדומיה של התבטלות, ואז נכללת אש האוכמא" באש ה"חיורא" ונעשית מאירה אף היא.

זוהי הנפש האלוקית המאירה את הנפש הבהמית מחשכתה והופכת אותה לבעלת תשובה, וע"כ מודה הנפש הבהמית בכל בוקר:

"מודה אני... שהחזרת בי (בנפש הבהמית ) נשמתי"

שהרי בכל לילה עולה הנשמה ומתחברת במקורה, במקור "היחידה" שלה המקפת ואינה חודרת לגוף בשל הצמצום שבו.

שם הראיה היא צלולה, רחבה, מציאותית ושם מתחוור לה כיצד נעשה ה"יש" מה"אין" והנפש הבהמית נוכחת כי העובדה שבכל רגע עשוי העולם לשוב לתוהו ורק ההנשמה שה' מחדיר בעולם מחיה את החומר, הרי אז מסיקה הנפש הבהמית ומודה כי אף הערך החומרני העשיר והגדול ביותר, בטל הוא מול עצמותו של ה', במילא אין ההתלקחות שלה והתלהבותה אחר כבוד, יוקרה, משילה ועושר עצומות כ"כ... והאדם נעשה אז עקבי, מיושב ומאיר בתור משפיע...

למען תזכרו...

(עפ"י לקוטי תורה פרשת שלח ועפ"י מאמרי האדמו"ר האמצעי לפרשת שלח עמ' א'רס – א'עדר)