הצלחת שומרי המצוות
 
התורה הקדושה הבטיחה שמי שיקיים את מצוות התורה יתברך בהצלחה וכל-טוב: "והיה[1] אם שמוע תשמעו אל מצוותי .. ונתתי מטר ארצכם בעתו .. ואספת דגנך ותירושך ויצהרך .. ואכלת ושבעת".
 
קידוש ה' גדול קיים כשרואים שההבטחה האלוקית מתממשת ושומרי התורה והמצוות מצליחים ומתעשרים וחיים חיי אושר בריאים וטובים, בונים משפחות מוצלחות ומאושרות, אז הכל רואים שיד ה' שלטת בעולם והוא מיטיב עם הצדיקים והחסידים. ישנם אין-ספור סיפורי ניסים ומופתים מגדולי החסידות, החל מהבעל-שם-טוב הקדוש ועד לרבי, שיהודים שהיו זקוקים לישועה, ביקשו ברכתם והם בירכו ואמרו: "קיים מצווה, קבע מזוזה כשרה, הנח תפילין וכדומה, ותוושע". ואכן כשקיימו את המצוות - ניצולו ונושעו, והתקדש שם שמים לעיני כל, שבזכות קיום המצוות באה הצלה ורפואה.
 
אולם מצד שני יש קידוש ה' גם ממצב הפוך לחלוטין: שמקיים המצוות הוא עני מרוד ולמרות זאת נשאר נאמן ודבק בתורה ומצוותיה. מציעים לו לחטוא, לדוגמא לעבוד בשבת ולהתעשר, והוא עומד בתוקף מול הנסיון ואינו מחלל שבת וממשיך לחיות בעוני, וכך רואים את מסירותו ונאמנותו המוחלטת בה'.
 
השאלה באיזה צורה מתקדש יותר שם-שמים: כשנראית יד ה' השלטת בטבע ומיטיבה עם הצדיקים ההולכים בדרכיו, או כשנראית נאמנותו ודביקותו הגדולה של היהודי, שלמרות קשייו ונסיונותיו, הוא מתמיד בקיום המצוות בלי פשרות והיסוסים? האם הקידוש ה' הגדול הוא שיד ה' שולטת, שעמו דבק בתורתו? 

למות על קידוש ה'; או שיתרחש נס
 
התלבטות דומה קיימת גם בנוגע למצוות מסירות נפש:
 
נאמר בפרשתינו[2] "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל", שיהודי צריך לקדש שם שמים ואפילו בסכנת נפשות, כשמנסים להכריח אותו באיומים לעבור על התורה ולהשתחוות לפסל, עליו להיות מוכן למסור חייו ולהישאר נאמן לה', ומסביר הרמב"ם[3] ש"ענין המצווה הזאת - לפרסם את האמונה האמיתית בעולם ושלא נפחד משום מזיק".
 
השאלה היא מתי האמונה מתפרסמת יותר ומתי הקידוש שם שמים גדול יותר:
 
כשרואים יהודי שאינו מתחשב באיומים ומוסר נפשו ונהרג ומת בשל אי הסכמתו להשתחוות לפסל, וכך מתקדש שם שמים, שנוכחים לדעת את הנאמנות והמסירות שלו לה' ותורתו;
 
או יש מקום לומר שכשהיהודי מת לא מתקדש שם שמים, כי אדרבה נשאלת השאילה "מדוע ה' לא הגן על שומרי מצוותיו", כדברי דוד המלך "למה יאמרו הגויים איה אלוקיהם"?, אבל כשנעשה נס והאוייבים החזקים והגיבורים, המאיימים על היהודי החלש - נהרגים ומתים והיהודי ניצל לחיים, אז רואים את כוחו וגדולתו של ה' ושליטתו בעולם, כפי שהיה בנסי חנוכה ופורים ועוד, שעם ישראל ניצל לחיים[4]. 

סיפורי ניסים
 
לפנינו כמה דוגמאות מגדולי ישראל לשתי האפשרויות האמורות בקידוש ה':
 
מקרים שהתרחשו נסים וחיי היהודי ניצלו והתקדש שם ה' בעמים שראו את יד ה' הגדולה והחזקה:
 
1) אברהם אבינו: בשל סירובו להשתחוות לאל-האש של נמרוד הרשע, הושלך לכבשן ובנס ניצל לחיים ולא נשרף. 2) חנניה מישאל ועזריה: בשל סירובם להשתחוות לצלם הזהב של המלך נבוכדנאצר, הושלכו לכבשן האש ואף להם נעשה נס והם לא נשרפו, וכך נודעה יד ה' השלטת על הטבע וגם על האש שלא תשרוף בדבקים באמונתם בה' אחד.
 
מקרים אחרים שהקידוש ה' היה בכך שנהרגו ומתו למען האמונה האמיתית בה':
 
1) הרן, אחיו של אברהם אבינו: הושלך[5] לכבשן האש ונשרף בשל אמונתו בה'. חז"ל מספרים שבכך הוסיף גם לקידוש ה' של אברהם, כי כשאברהם ניצל מכבשן האש היו שטענו שההצלה היתה בכוח הכישוף של הרן, ועתה כשהרן עצמו נשרף, הבינו שאברהם ניצל ביד ה' ולא בכוח אחר חלילה [למרות[6] שתחילה הרן פסח על שני הסעיפים, הרי לאחרי הנס עם אברהם, האמין בה' עד כדי מסירות נפש וכשנשרף על קידוש ה' תוקנה נשמתו מפגמיה הקודמים, "מיתתו היתה כפרה שלימה", ולכן זכה שנוספה לשמו אות א', המסמלת את אלופו של עולם, הקב"ה, היא האלף שמ"ה' אחד" שירד להציל את אברהם[7] ולכן נשמתו התגלגלה באהרן, אותיות א'הרן].
 
2) רבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות שמתו על קידוש ה', כשמלכות רומא אסרה ללמד תורה ולמרות זאת רבי עקיבא לימד תורה ברבים, ועקב כך הרגוהו במיתה משונה, שסרקו בשרו במסרקות של ברזל.
 
3) שני יהודים לולינוס ופפוס[8]: שכאשר בתו של המושל הרומאי הרשע של לוד, טוריינוס, נמצאה הרוגה, והוא חשד שהיהודים שונאי נפשו הרגוה וגזר עונש מוות על כל יהודי לוד, או אז אמרו שני האחים, לולינוס ופפוס: "אנו הרגנוה, לנו העונש"! וטוריינוס ידע ששקר בפיהם, הודאתם היא רק כדי להציל את שאר אחיהם, כי בשל הודאתם לא יוכל להרוג את כל היהודים אלא רק אותם.
 
וכשהוציאום להריגה, אמר להם טוריינוס: "אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבוא אלקיכם ויציל אתכם, כשם שהציל אותם מיד נבוכדנצר"! והם ענו לו: "נבוכדנצר היה מלך הגון הראוי שיעשה נס על ידו, ואילו אתה אינך הגון ואינך ראוי שיעשה נס על ידך. ועוד: חנניה מישאל ועזריה היו צדיקים גמורים, הראויין לנס, ואילו אנו רשעים שכבר התחייבנו עונש מוות כלפי שמים בשל חטאים אחרים, ואם אתה לא תהרגנו - הרבה שלוחים למקום, אריות, דובים ועוד, שיהרגונו בשליחות ה', אבל ה' מסר אותנו בידך שאתה תהורגנו כדי לתת לך עונש על מעשיך"! ואכן מיד לאחר שטוריינוס הרגם, באו שני שרים רומאיים והכו על ראשו בגזרי עץ, עד שמוחו נבקע והוא מת. 

גדולת ה' ומסירות ונאמנות היהודי
 
אומר הרבי:
 
יש-לומר ששלימות קיום מצוות קידוש ה' היא כשמתים על קידוש שמו יתברך, אבל כשניצלים בנס, הרי קיום מצוות קידוש ה' אינה כל-כך במוחש ושלימות, וכן משמע מדברי הרמב"ם[9] "כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את ה'", שעל ידי הריגתו מתגלית במוחש תוקף אמונתו ואהבתו לה', וכן כתב באור החמה[10] "ובזה אדרבה יתקדש שם שמים, בראות כל האומות את ישראל מחזיקים באלוהיהם ובמלכם ונשרפים על קדושת שמו". 

מצב שלישי
 
והרבי מוסיף שיש מצב שלישי, של שלימות בקידוש-השם ובו שני הדברים מתקיימים גם יחד:
 
גם היהודי אינו עושה שום שיקולים וחשבונות כדאיות והוא מוסר חייו לקדש שם שמים ונזרק לכבשן האש וכך נראית מסירותו ונאמנותו לה', וגם ה' עושה נס ומציל את חייו שלא ימות באש, כפי שהיה אצל אברהם, חנניה מישאל ועזריה ועוד, ואז מקדשים שמים בשלימות: גם נראית נאמנות היהודי וגם נראה כוח ה' להציל ולהגן על אוהביו.
 
לדרגה מושלמת כזו בקידוש ה' זוכים מי שבאמת ובתמים מכל לבו מוכן למות לשם שמים ולא מצפה ומקווה שה' יעשה נס ויושיעו, כדברי חז"ל[11]: "כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס - אין עושים לו נס. ושלא לעשות לו נס - עושין לו נס", כשהיהודי מוכן למסור חייו באמת – נעשה לו נס והוא ניצל מהגזירות.
 
מסירות נפש שכזו למדים חז"ל[12] מהצפרדעים שבארץ מצרים: שבמכת צפרדע חלק מהצפרדעים קפצו לתנורי האש של המצריים והיה נס שלמרות שכל הצפרדעים האחרות מתו, הרי דווקא אותם צפרדעים שנכנסו לתנורים הלוהטים - לא מתו, "מפני שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזירתו של הקב"ה", מכאן למדו חנניה מישאל ועזריה "מה צפרדעים שאין להם זכות אבות, בזכות שמסרו נפשן על קדושת השם לא מתו, בני אברהם יצחק ויעקב שיש להם זכות אבות, ונצטוו על קדושת השם, על אחת כמה וכמה", אבל צריך להיות מסירות הנפש ומוכנות למות על קידוש ה' ולא להמתין ולצפות לנס.
 
סיבת הדבר מסביר המהר"ל[13]: "אדם שמוסר עצמו למיתה לקדש שמו - הוא קדוש, ובשביל שהוא קדוש הוא נבדל מהעולם, והוא דוחה גם כן מנהג העולם וטבעו והנהגתו, ועושה לו נס, שלמעלה מהעולם", וכן כתב השפת אמת[14]: עיקר קידוש שמו יתברך על-ידי ביטול הטבע לפרסם השגחתו בעולם, בא על-ידי מסירות נפש של בני-ישראל שמבטלים טבעם לשם שמים. 

קידוש השם בשלימות בימות המשיח
 
החילול ה' הגדול ביותר הוא עצם הגלות, כדברי הנביא יחזקאל[15] שבגלות "שמי מחולל בגויים", שכן האור האלוקי מסתתר ועם ישראל "דווים[16] ודחופים מסוחפין ומטורפין", והקידוש ה' הגדול ביותר יהיה בביאת המלך המשיח, שהאלוקות תתגלה "וקדשתי14 את שמי הגדול .. וידעו הגויים כי אני ה'", ועם ישראל יהיה בעושר והצלחה גשמית ורוחנית.
 
לעתיד לבוא לא יצטרכו לעמוד במבחנים ונסיונות קשים ומרים כדי להוכיח לעיני כל את הנאמנות והדבקות הבלתי מתפשרת של ישראל בה', כי האמונה המוסתרת בלב כל יהודי תתגלה, והכל יראו שישראל נאמנים ודבקים בכל מהותם וכוחותיהם בה' אחד, ואין עוד מלבדו. וזה יהיה בגלוי לעיני כל העמים ככתוב[17] "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך גו'", שגם אומות העולם יתייראו ויפחדו מישראל.
 
בימים ההם יראו לעיני כל את שליטת ה' בעולם, ושהטבע הגשמי מכופף עצמו לדברי ה', וזה יתבטא גם בכך שהעולם והטבע הגשמי ייתנו שכר למקיימי המצוות וגם בכך שהעולם הגשמי ייצעק וינגד לחילול ה', כמסופר במדרש[18] ש"לעתיד לבוא אם אדם הולך ללקוט תאנה בשבת, היא צווחת ואומרת: שבת היום".
 
אלו מלותיו הקדושות של הרבי בסיום השיחה: "יהיה רצון שעל ידי העיסוק בהלכות קידוש השם נזכה לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו ממש".
 

מקורות - לקוטי שיחות חלק כ"ז, עמוד 167. ועוד.
 
[1] דברים, פרק יא, פסוק יג. 

[2] ויקרא פרק כב, פסוק לב. 

[3] ספר המצוות, מצוות עשה מצוה ט. 

[4] למרות שניסי ההצלה נעשים בידי ה' וללא שותפות האדם, הן כלולים בציווי ליהודי "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כי המניע הגורם שה' ייעשה נס, הוא מוכנותו האישית למסור נפשו, כפי שיוסבר בהמשך בפנים. 

[5] תרגום יהונתן בן עוזיאל, ללך-לך. זוהר חלק א, עז,ב 

[6] כתבי האר"י - שער הפסוקים, פרשת וארא. שער הגלגולים, הקדמה לג ולו. יונת אלם (לרמ"ע מפאנו), מהדורא בתרא מכ"י, ח"א פכ"א. שם משמואל, ר"ח חשון תרע"ג. 

[7] ככתוב "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" והיא האל"ף של "אש הכבשן" שהצילה. 

[8] מסכת תענית, יח, ב. 

[9] הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ד. 

[10] לזוהר קמב, א. 

[11] תורה כהנים ורש"י לויקרא, שם. 

[12] מדרש תהילים, מזמור כח. 

[13] גור אריה, לויקרא, שם. 

[14] ש"פ אמור, תרל"ה. 

[15] יחזקאל, פרק לו, פסוק כג. 

[16] יבמות, דף מז, א. 

[17] דברים רבה, פרשה א, אות כה. 

[18] תהילים, מזמור עג.