שם הפרשה "אמור" הוא מעין ציווי לדבר. לא רק דברי תורה, ש"אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב", אלא גם דיבורי חול, שיש מהם תועלת ומצווה - לשבח ולהלל יהודי אחר.
בשלושה דברים מצווה התורה להזהיר גדולים על הקטנים - באיסור אכילת שקצים, באיסור אכילת ושתיית דם, ובאיסור טומאת כוהנים. אלה שלושה מצבים שבהם עלול המחנך לבוא לידי רפיון וייאוש
