"יש לי 'ביטוח' טוב. אני נמצא בארץ ישראל בשליחותו של הרבי. גם הנסיעה במשאית הזאת היא בשליחותו של הרבי, והרבי אמר לנו לפני שיצאנו לדרך שכל מה שיקרה לשלוחים 'עלי ועל צווארי'. הוא לוקח אחריות מלאה על הכול, משום כך אינני פוחד".
א
פורים תשל"ו. 8:30 בבוקר.
המשאית הצבאית מדגם "דודג'" יצאה מירושלים ופנתה ביציאה מנווה יעקב לכיוון כביש מספר 60 המוביל אל רמאללה ואל-בירה ומשם לשכם. באזור זה פזורים בסיסי צבא ומתקני ביטחון רבים, ואליהם היו מועדות פניהם של יושבי המשאית.
היו אלה כמה בחורים חב"דיים צעירים שיצאו לעבר בסיסי צה"ל כדי לחלק משלוח מנות לחיילים, ולהביא את האור והשמחה של החג גם לאלו שבתוקף הנסיבות נאלצו להישאר בבסיס במקום לחגוג ולשמוח עם בני המשפחה.
בתא-הנהג ישבו נהג וחייל נוסף שמתפקידו היה לשמור על נוסעי הרכב, ואילו בארגז המשאית ישבו התמים יוסף יצחק גורביץ' שהגיע כחודשיים קודם לכן עם קבוצת השלוחים הראשונה לארה"ק; הרב יעקב אלחנן סגל (ז"ל) גבאי בית כנסת חב"ד בשיכון חב"ד בירושלים, והתמימים מנחם גליצנשטיין ומשה רייניץ שהיו אז בחורים צעירים שרק נעשו בני מצווה.
ב
שבת פרשת מקץ תשל"ו.
הרבי יושב בהתוועדות ומדבר על התכנית לשלוח קבוצת שלוחים לארה"ק, תכנית שהעלה לראשונה בהתוועדות י"ט כסלו קודם לכן. לפתע התבטא הרבי בצורה נדירה:
"אותם השלוחים הנוסעים לארה"ק, מקבל הנני על עצמי את האחריות לנסיעתם זו לשם – עלי ועל צווארי". החסידים הנוכחים בהתוועדות נדהמים מהביטוי הנדיר, שככל הזכור מעולם לא שמעו כמוהו.
התדהמה חזרה ונשתנה בהתוועדות י' שבט של אותה שנה כאשר הרבי חזר על אותו ביטוי מיוחד – "עלי ועל צווארי", ושוב התעוררה התרגשות רבה בקרב השלוחים ומשפחותיהם, וכן בקרב קהל החסידים.
כשהשלוחים הגיעו ארצה, פנו איש איש למקום שליחותו בירושלים או בצפת. בין אלה הייתה קבוצה של בחורים שהופנו לכולל "צמח-צדק" שבעיר העתיקה. אחד מהם היה הרב יוסף יצחק גורביץ, שישב על התורה והעבודה ולמד בשקידה.
זמן קצר חלף, וחג הפורים הגיע. במשרדי צא"ח בירושלים התגייסו לפעילות ענפה וכוללת. בבוקר של פורים יצאו עשרות חוליות לכל רחבי ירושלים והשומרון לביקור בבסיסי צבא ומתקני ביטחון, כדי להביא לשם את שמחת החג ויוסף יצחק גורביץ' מצא את עצמו, כאמור, באחת המשאיות הצבאיות שהיטלטלו בדרכים עקולות ומפותלות באזור השומרון.
המשאית הגדולה נעצרה בחריקה צורמנית. לרגע קצר דממה, ולאחר מכן נשמעו קולות עמומים שהגיעו מבחוץ. ריח של שריפה מילא את האוויר ועשן שחור חדר פנימה. ה'טנקיסטים' החב"דיים לא ידעו מדוע נעצר הרכב ואז נשמעה טריקת דלת, והחייל המלווה הציץ בעד הפתח האחורי של המשאית בפנים חיוורות.
"חבר'ה" – הוא פנה אל יושבי המשאית – "מחסום אבנים גבוה חוסם את דרכנו וגם צמיגים בוערים חוסמים את הכביש. המוני ערבים עומדים מסביב והם מתחילים להתקרב לעברנו, מוכרחים לחזור".
באותה תקופה מחסומי אבנים וצמיגים בוערים לא היו דבר שבשיגרה. היה זה הרבה שנים לפני שהכירו בארץ את המילה "אינתיפאדה". אין פלא שכולם נכנסו למתח.
עוד הם משתאים, ולפתע נשמע קול נפץ אדיר. אבן כבדה נחתה על דופן המשאית. לאחר האבן הראשונה הגיעו עוד עשרות אבנים וסלעים שכל אחד מהם הקפיץ לבבות וצמרר את גופם של היושבים במכונית. החייל דרך את נשקו וירה צרור יריות. לרגע קצר נרתעו המוני הערבים אבל מיד חזרו לעשתונותיהם, והמשיכו בריצה במורד ההרים לעבר המשאית.
המלכודת הייתה מתוזמנת היטב. הסכנה מוחשית, האסון הממשמש לבוא היה במרחק של דקות ספורות בלבד...
ראש חוליית החב"דניקים, הוא השליח יוסף יצחק גורביץ, בחור צעיר שהגיע זה עתה מ-770, פונה אל החייל ואומר בתוקף חסידי:
"אנו לא חוזרים, אנחנו ממשיכים הלאה!"
החייל נתן בו במבט נדהם.
"אנחנו חוזרים אחורה" – חזר החייל על דבריו – "יש לי אחריות עליכם".
גורביץ' התעקש: "אם אתה חוזר, אני יורד ונשאר כאן".
"מה נאבד לך כאן?" שאל החייל באי-הבנה.
גורביץ' הסביר ברצינות רבה: "יש לי 'ביטוח' טוב. אני נמצא בארץ ישראל בשליחותו של הרבי. גם הנסיעה במשאית הזאת היא בשליחותו של הרבי, והרבי אמר לנו לפני שיצאנו לדרך שכל מה שיקרה לשלוחים 'עלי ועל צווארי'. הוא לוקח אחריות מלאה על הכול, משום כך אינני פוחד".
החייל נתן בו במבט משונה. הוא הבין את העקשנות ואת רוח הגבורה של החבר'ה הצעירים, אבל רגש האחריות שבו לא הרפה:
"אז אולי תעשה את שליחותך ביום אחר?" הציע, אבל הביטחון של גורביץ' היה חזק יותר..."
"אם אתה כל כך בטוח בדברי הרבי שלך, אז אנחנו ממשיכים", חתם החייל את הוויכוח.
הוויכוח המוזר הזה נמשך כחמש דקות. זרם הבליסטראות שניתן על המשאית הלך ותכף. שאר חברי הצוות ישבו על המקומם, מכווצים בתוך עצמם, שותקים מאימה.
ג
הרב יוסף יצחק גורביץ', היום משפיע בישיבת 'תומכי תמימים' במגדל העמק, משחזר את המאורע ההוא: "האבנים רעמו כל הזמן ואנחנו ישבנו פנימה ולא ידענו מה קורה. למען האמת, גם עכשיו נופל עלי פחד כשאני נזכר באותם רגעים... היה בי אז תוקף רב שאינני יודע אם הוא קיים גם היום... מה גם שבתקופה שהייתי אצל הרבי שמעתי פעמים רבות שיחות על התוקף שצריך להיות כלפי הערבים. זכרתי טוב את הדברים שהרבי אמר פעם אחר פעם ש'כל פעם שמוותרים להם מעט הרי זה גורר תביעות גדולות יותר'. במובן מסוים הייתה לי הרגשה של 'מתי יבוא לידי ואקיימנה', וכאן ראיתי הזדמנות להראות לערבים מי בעל-הבית האמיתי בארץ-ישראל..."
החייל הנהג התניע שוב את המשאית, נסע מעט אחורה ובנהמת מנוע זינק קדימה ורמס את מחסום האבנים הבוער. הרכב הענק קרטע, התנדנד מצד לצד וכמעט התהפך, אך המשיך הלאה...
חמתם של הערבים רק גברה, ומטר אבנים המשיך להיזרק לעבר המשאית הנמלטת קדימה. הפעם זרם הבליסטראות נכנס מבעד לפתח האחורי ונפלו בין אנשי החוליה... הפחד שיתק את כולם. טראומה תקפה את האנשים וכולם התכווצו בתוך עצמם עוד יותר, אחד מהם אפילו הקיא מרוב פחד והתרגשות...
לאחר שעברו את המשוכה הראשונה, המשיכה המשאית בדרך הרגילה עד לבסיס צבאי קרוב, שם ירדו הבחורים לשמחתם הגלויה של חיילי הבסיס. שני החיילים מיהרו לדווח למפקד הבסיס. זה נדהם ושאל את החייל איך קיבל על עצמו אחריות כבדה שכזאת. החייל משך בכתפיו והשיב כי לא יכול היה לעמוד מול הביטחון המוצק ששידר הבחור.
מפקד הבסיס נסחף בהתרגשות של החסידים חברי החוליה והחיילים המלווים. הוא מיהר לאסוף את כל החיילים שהיו בבסיס והזמין את הרב גורביץ' לספר את השתלשלות האירועים. גם הם התרגשו. הם ראו לפניהם אמונה יצוקה וביטחון מוחלט וההתעוררות הייתה גדולה. רבים הפשילו שרוולים והניחו תפילין, ולאחר מכן יצאו כולם, חסידים וחיילים, בריקוד סוער.
כעבר שעה קצרה הגיעה לבסיס ידיעה בהולה: מכונית פרטית שנסעה דקות מספר לאחר המשאית, נרגמה במטר אבנים ונוסעי המכונית נפצעו.
בערבו של אותו יום חזרה החוליה לירושלים והתמים יוסף יצחק גורביץ' מיהר להתקשר למזכירות. במשך דקות ארוכות סיפר למזכיר הרב בנימין קליין את השתלשלות האירועים. לאחר מילוי חובת הדיווח נותרו לגורביץ' וחבריו רק שעות ספורות למנוחה, שכן ב-4:30 לפנות בוקר צריך להתחיל שידור ההתוועדות של הרבי, התוועדות פורים.
ד
המוני חסידים עמדו מצטופפים על ה"פירמידות" הגבוהות לכל אורך ורוחב בית המדרש הגדול ב-770 והמתינו בציפייה לכניסתו של הרבי.
בשעה היעודה נשמעה קריאת ההיסוי "ש... ש..." הידועה והמוכרת. כעבור דקה נכנס הרבי ל'זאל' הגדול כשאחריו נכנסים המזכירים. הרב בנימין קליין מבחין בדרכו ברב מנחם מענדל גורביץ', ובחיוך מספיק ללחוש לו: "יש לך דרישת שלום מאחיך בארץ". מענדל גורביץ' תמה, לא מבין באיזה ד"ש מדובר...
ההתוועדות מתחילה. השיחה הראשונה עוסקת בענייני דיומא, עניינו של פורים בפשט, רמז, דרוש וסוד ובעבודת האדם. לאחר הניגון באה השיחה השנייה, והחסידים משתאים כשהרבי פותח ואומר:
"לפני זמן קצר הגיעה ידיעה מארה"ק על מאורע המבטא את האמור לעיל, שזהו בעצם התוכן של המגילה, שכאשר יהודי עומד בתוקף על יהדותו והוא לא חושב פעמיים, אלא אדרבה – מבצע בפועל את הנדרש ממנו, הרי הוא מצליח מבלי להינזק או להזיק – לא רק ליהודים אלא גם לגויים..."
קהל האלפים נדרך. כולם מביטים בריכוז בפניו של הרבי המספר את כל הסיפור לפרטיו.
בלשון-הזהב שלו, פותח הרבי בתחילה ברקע שעליו מתבססים המאורעות, לאחר מכן הוא מאריך ומתאר את השתלשלות האירועים לפרטי-פרטים. מי נסע במכונית ("כמה שלוחים. נהג ואיש צבא"); היכן אירע המאורע ומדוע עמדו שם הערבים ("תושבי המקום הערבים שאינם רוצים שיגיעו לשכם אספקה חדשה או חיילים ויהודים"); מה חשב איש הצבא ובמה שכנעו אותו השלוחים ("השלוחים ענו לו בפשטות: היות ומוטלת עלינו שליחות – לעודד יהודים ולשמחם בשמחת הפורים"); ולסיום, כמובן, חותם הרבי את הלקח וההוראה הנלמדים ממעשה הדברים.
עכשיו הת' מענדל גורביץ' מביט ברב בנימין קליין ומבין מהיכן מגיעה דרישת השלום...
ואילו אחיו, התמים יוסף יצחק גורביץ', יושב באותה שעה במרחק אלפי מילין, ב'זאל' של ישיבת "תורת-אמת" בירושלים עם המוני אנ"ש ומקורבים ומאזין. לתדהמתו הוא שומע את הרבי מספר בפרוטרוט את השתלשלות האירועים כפי שחווה רק לפני שעות ספורות...
"חשתי הרגשה מעורבת", נזכר הרב גורביץ'. "מצד אחד זה גרם לי סיפוק והנאה שגרמנו לרבי נחת רוח ואפילו ציין זאת לשבח, ומצד אחר – הדברים גרמו לי להרגשת התכווצות ואי-נוחות שהובילה ל'ביטול' פנימי".
עוד הרב גורביץ' יושב על מקומו, מאזין, ולא יודע את נפשו, והרב טוביה בלוי, אף הוא ממאזיני השידור, קם ממקומו בהתרגשות, ניגש אל גורביץ' ומטביע נשיקה חמה במצחו. כולם הביטו בו מופתעים-משהו. הרב טוביה בלוי נרגש: "מגיע לך 'כל הכבוד' שבגללך הרבי מדבר שיחה כזאת".
"יהודי יכול לעמוד מול כל המחסומים ולהצליח"
- מדברי הרבי בהתוועדות פורים תשל"ו –
לפני זמן קצר הגיעה ידיעה מארה"ק על מאורע המבטא את האמור לעיל, שזהו בעצם התוכן של המגילה, שכאשר יהודי הולך בתוקף עם יהדותו והוא לא חושב פעמיים, אלא אדרבה הוא מבצע בפועל את הנדרש ממנו, הרי הוא מצליח מבלי להינזק או להזיק – לא רק ליהודים אלא גם לגויים.
היות שהייתה בקשה להביא משלוחי מנות ביחד עם "אמרה של פורים" ("א פורים'דיקע ווארט") ודברי התעוררות ברוח המגילה – שכאמור תוכנה הוא שאין להתפעל מהמאה עשרים ושבע מדינות השייכות למלך אחשוורוש ואדרבא "לא יכרע ולא ישתחווה" ועי"ז – "ליהודים הייתה אורה" וגו' – והבקשה הייתה בייחוד על אותם יהודים שזכו להגן בגופם על אה"ק מאחר שהם עומדים במקומות מסוימים באה"ק ששם יש צורך בהטלת אימה, ובעצם עמידתם שם (עם כלי נשק וכו') פועלים הם שלא יהיו עניינים בלתי רצויים.
ולספר ולהסביר ליהודים אלו ש"הקב"ה מצילנו מידם" ושומר ישראל לא ינום ולא יישן, אף שבעצם יהודים אלו דווקא חיים זאת מדי יום ביומו כך שאין צורך להסביר להם זאת.
וכמנהגם של יהודים שכאשר הם שומעים על אפשרות להביא ליהודי בשורה טובה – עידוד וחיזוק הרוח, ובייחוד ליהודי כזה שמגן בגופו על אה"ק, הרי הם משתדלים בזה ככל האפשר.
ועל כן, ביום הפורים יצאה שיירה של כמה שלוחים שנסעו לשכם לחיילים ואנשי הצבא המשרתים שם. הואיל ולאחרונה היו שם מהומות, הצטרפו לשיירה נהג ואיש צבא.
כשהגיעו כברת דרך מסוימת לפני שכם, הם גילו שתושבי המקום הערבים, שמבקשים למנוע מאספקה חדשה או חיילים ויהודים להגיע לשכם, חסמו את הכביש בעפר, בעצים ובאבנים, ונוסף על אלה, בצד הדרך נעמדו כמה "בני-אדם" – ערבים.
כשהנהג ראה זאת עלתה בלבו סברה: לשם מה לו לקחת אחריות על השלוחים ועל ה"דברים המשמחים" שהם לוקחים אתם (יין המשמח ו"דברי שמחה"), עדיף שהשליחות תיעשה במקום אחר עם אנשים אחרים וכיו"ב, אבל השלוחים ענו לו בפשטות: היות שמוטלת עלינו שליחות – לעודד יהודים ולשמחם בשמחת הפורים ולספר להם ש"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" – אין זה רק "למפרע" אלא "כן תהיה לנו", ולא רק באזור אחד אלא ב"מאה ועשרים ושבע מדינה", וממילא לא צריך להתחשב במחסום של "עפר עצים ואבנים", וגם לא בערבים שאינם בעלי בחירה, ולא יקרה מאומה.
לאחר שהחסידים שכנעו את אנשי הצבא שלא ידאגו לשליחותם וייסעו הלאה, כך הווה: הם המשיכו לנסוע, פרצו את המחסום, בעודם יורים יריות באוויר כדי להפחיד את הערבים שעמדו שם והחלו לזרוק אבנים, והאירוע כולו לא פגע באף לא אחד, לא בבני ישראל וגם לא בערבים. הם הגיעו לאנשי החיל והייתה שם התוועדות פורימית שמחה – כפי שמתאים לפורים, והם חזרו בריאים ושלמים, שמחים וטובי לב לירושלים עיר הקודש –שרק אז חל בה חג הפורים.
סיפור זה הוא דוגמא חיה לאירוע עכשווי שאירע בפורים תשל"ו, אשר בתחילה צצו מניעות ועיכובים מדומם, צומח ו"מדבר" (אלא שאין לו בחירה), אבל כשהולכים בשליחותו של הקב"ה לשמח יהודי שני בשמחה של מצווה, שמחת פורים, הרי "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" כמדרשו – "ויקר" אלו תפילין, שהשלוחים הניחו תפילין עם כמה מאנשי החיל שמסיבה כלשהי לא הניחו עדיין באותו היום, וגם "אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו.
הערבים תושבי שכם ראו שאף לא אחד מתכוון לריב אתם, אלא יהודים באה"ק רוצים להתנהג כמו שהתורה הקדושה דורשת מהם, וממילא כשמגיע חג הפורים ויהודי יודע ששכם שייכת ליהודים מקדמי-קדמוניות, ועליה אמר יעקב ליוסף ש"לקחתי בחרבי ובקשתי" – הרי דבר פשוט הוא שגם בשכם יש לחגוג את פורים בשמחה והדבר פשוט עוד יותר שאף לא אחד יכול למנוע זאת מיהודי – כמובן בדרכי שלום מבלי לפגוע באף לא אחד.
ומה שהודיעו על כך לארה"ב אין זה בשביל לספר סיפור יפה בעלמא, אלא כתורת הבעש"ט שכאשר יהודי רואה או שומע משהו, ברור שטמונה בזה הוראה אישית אליו איך להתנהג היום, מחר ומחרתיים.
וההוראה מהסיפור הזה ברורה: אם יבוא מישהו וירצה "לספר" שיש 127 גויים המדברים בשם 127 מלכים (שרובם ככולם הם כדעת הגמ' הסובלת ש"מלך טיפש היה", ואם יש כמה מהם שהם על פי הדעה השנייה – כנראה אינם יכולים להביע דעה אחרת... שאם לא כן לא היו מניחים לעשות שטויות!) – צריך שהיהודי יהיה חכם ע"י התורה ש"היא חכמתכם ובינתכם"; לא רק בבית-הכנסת אלא כהמשך הפסוק "לעיני כל העמים". אז מתבטלים כל ה"מחסומים" אפילו אם עומדים שם בני אדם, משום ש"לב מלכים ביד ה'" ו"נפל פחד היהודים עליהם" וגם באה"ק, עד לאופן של "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", וכהמשך הפסוק "ואולך אתכם קוממיות" – שע"י שיהודי מצפה ל"יוליכנו קוממיות", יהיה "נתתי שלום בארץ".
