א
 
אלפים נהרו למז'יבוז' כדי להיות בחג הפורים הקרב בצילא דמהימנותא של הרבי הקדוש, רבי ישראל בעל-שם-טוב. העיירה מז'יבוז' מלאה בהמון אדם.
 
לא בכדי נהרו כולם אל הרבי לקראת יום זה. הכול ידעו שהבעל-שם-טוב עצמו חוגג יום קדוש זה בבחינת "וגילו ברעדה" - בשמחה גדולה הפורצת גבולות וגדרות; ומתוך שרז"ל אמרו שהיום הקדוש "אחת בשנה" יום-הכיפורים אינו אלא כ-פורים, נוהג היה הרבי לבקש ביום זה בעד הכלל והפרט.
 
אתא ובא יום הפורים עצמו. שמחה של חג מילאה את הלבבות. העליצות הייתה על כל פנים. ובכל זאת, ניתן היה להבחין שכל השמחה לא הייתה אלא מעין הכנה לקראת הצפוי בשעות הערביים, כאשר יערוך הבעל-שם-טוב את סעודת הפורים שלו ברוב עם.
 
רבים מהאורחים לא באו למיז'בוז' אלא בשביל להיות נוכחים סביב שולחנו הק' בסעודת החג. גם אלה שגרו בעיירה עצמה, ויתרו על סעודה עם בני המשפחה כדי ליטול חלק במעמד הנשגב. "אם יום-הכיפורים הוא כ-פורים", היו מנמקים, "אזי שעת סעודת פורים בערבו של יום, הריהו כזמן תפילת 'נעילה'" - מה עוד שהכול ידעו כי בשעת הסעודה רוחו של הרבי טובה עליו; השמחה שורה עליו יותר מהרגיל והוא מעניק ברכות למכביר בבחינת "מתנות לאביונים" לכל דכפין...
 
ב
 
ההמונים צבאו סביב השולחן הארוך. גדולי התלמידים, 'חבריא קדישא', אוזניהם כרויות לדבריו הקדושים של הרבי. והוא עצמו, נהרה שפוכה על פניו, אך עם זאת רצינות עמוקה שורה עליהם.
 
רצועות ארגמניות-לוהטות של שקיעת יום מסתננות מבעד לחלונות של בית-המדרש, מטילות רישומן על פניו של הצדיק. הקהל פוצח בניגון שמחה, סוחף ומתעצם, והרבי יושב על מקומו, פניו זורחות ברננה, וכולו אומר שמחה עילאית.
 
* * *
 
בין תלמידי ה'חבריא קדישא' היושבים סביב שולחן הרבי, היו גם תלמידו החביב רבי מאיר מרגליות, רבה של לבוב, ובנו הקט שאול שישב על ברכיו.
 
כבן חמש שנים בלבד היה שאול, ואביו הביאו לראשונה אל רבו הקדוש כדי שיביט בזיו פניו - סגולה ליראת שמים.
 
בן חמש שנים היה, וכבר ניכרו בו כישרונות ברוכים. אך הכישרון הבולט שבו היה ללא ספק כישרון השירה.
 
כשהיה מסב לסעודות שבת וחג עם בני משפחתו ומנעים להם בזמירותיו, היו אלה יושבים מוקסמים על מקומם מהמתיקות וההשתוקקות המובעים בשיר. רבים שחלפו ברחוב, היו נעצרים במקומם כדי להקשיב לקול הזך שבקע בעד חלונות הבית.
 
לפתע, בעיצומה של סעודת פורים, פנה הבעל-שם טוב אל שאולק'ה הקטן וביקשו שישמח את הציבור בזמרתו, כיאה וכראוי לשמחת פורים.
 
פניו של האב רבי מאיר סמקו וידיו רטטו בהתרגשות: "שאולק'ה", לחש באוזן ילדו, "הרבי מבקש שתשיר משהו מיוחד לפורים".
 
עיניים סקרנויות הביטו בהם בציפייה. גם הרבי ישב על מקומו מצפה וממתין כשחיוך רחב על פניו הטהורות. הילד הרהר רגע קט, הטה את ראשו לאחור, עצם את עיניו ופצח בניגון חדש, לא מוכר, של "שושנת יעקב".
 
הציבור הקשיב בסקרנות. תחילה היה הניגון אטי ורוטט, זמרה חרישית שהלהט אצור בה, ואז החלה החדווה לבקוע, כובשת לבבות ומשתפכת בגלי מתיקות בחלל בית המדרש.
 
קולו הצלול והזך של הילד הלך וגבר ועלה ברגש. הסקרנות נעלמה. הנוכחים היו מוקסמים מהשיר ומניחים לשמחת הניגון להתגבר ולמלא את לבם.
 
הרבי ישב על מקומו, ראשו מוטה בהקשבה, עיניו עצומות בדבקות ופניו בוערות באור הדמדומים.
 
כשסיים את שירתו הנפלאה פקח שאולק'ה את עיניו. הבעל-שם-טוב עדיין יושב על מקומו אחוז סרעפים. כולם היו נתונים ברישומו הנפלא של הניגון. כעבור רגע פקח את עיניו, והביט בשאולק'ה במבט אוהב.
 
* * *
 
למחרת פורים, עם שחר, הזדרז רבי מאיר מרגליות להיכנס אל הרבי וליטול הימנו ברכת פרידה. הרבי קיבל את פניהם בפנים נוהרות. שוב ושוב הביט בהנאה בפניו הזכות של שאולק'ה... אף רבי מאיר, שהיה מורגל בקירובים מהרבי, התפעל מיחסו המיוחד לבנו הקטן.
 
לפתע הרצינו פניו של הרבי, והוא שקע בהרהורים רגע ארוך, מפליג במחשבותיו אל מקום שרק הוא ידע אייהו בעולמותיו הטמירים.
 
"שמא תשאיר אצלי את בנך הקטן לימים מספר?" ביקש לפתע הבעל-שם-טוב מאבי הבן.
 
התפלא רבי מאיר לפשר הבקשה, אך הרבי המשיך: "השאר אותו כאן ואני אדאג שימשיך בלימודיו כרגיל, ולאחר השבת הקרובה אחזיר אותו לביתך שבלבוב".
 
בקשתו של הרבי הייתה לפקודה. רגע קצר הביט רבי מאיר בילדו כמבקש לרדת לסוף דעתו; הלה שהבין מיד לפשר בקשתו של הרבי, הנהן בראשו בחיוב.
 
"הנה רבי", קרא רבי מאיר בשמחה, "ילדי יישאר אצלו כרצונו עד לאחר שבת קודש. בטוחני שבימים אלה יספוג לתוכו רוב שפע של קדושה וטהרה".
 
פניו של הרבי הביעו שביעות רצון.
 
ג
 
ימות השבוע חלפו במהירות. שאולק'ה נשאר אצל הרבי גם בשבת ושירתו ב"שולחנות" שערך הרבי הייתה לעונג רוחני עבור הרבי וקהל החסידים.
 
בשעת צהריים מוקדמת של יום ראשון, הורה הרבי לעגלונו, אלכסיי, לרתום את הסוסים ולהתכונן לנסיעה.
 
עוד זה טורח עם הסוסים, ביקש הרבי משלושה מגדולי תלמידיו להצטרף לנסיעה. הללו נענו לבקשה בשמחה, שכן לא דבר של מה-בכך הוא, לשהות בצוותא עם הרבי בנסיעה... הם ידעו שבנסיעות כאלה רוחו של הבעל-שם-טוב טובה עליו - עת רצון היא - וניתן לשאלו ולבקש ממנו מה שלא ניתן בבית-המדרש.
 
עד מהרה יצא הרבי מביתו, ידו אוחזת בידו של שאולק'ה. בחוץ המתינו שלושת התלמידים. ללא אומר עלו אל המרכבה והיא יצאה אל מחוץ לעיירה, מתקדמת במהירות אל מקום לא-ידוע לאיש - לבד מהרבי.
 
הצדיק ישב מכונס בעצמו ומפליג בהרהוריו. ניכר היה שהרבי נתון בטרדותיו. התלמידים הביטו בו בשמץ דאגה.
 
לאחר נסיעה בת שעה הגיעו לעיירה לא-ידועה ולא מוכרת. הסוסים האטו במרוצתם ואלכסיי הבין כי עליו להרפות מהמושכות. ברגע המתאים סימן הרבי לאלכסיי וזה עצר את העגלה.
 
החבורה ירדה והתלמידים פסעו אחרי הרבי שהתקרב לעבר בקתה אלמונית שצרחות מחרישות בקעו ממנה... חלונות הבקתה היו מכוסים באדים סמיכים והארובה פלטה עשן מפויח. התלמידים נסוגו ברתיעת-מה, אך הרבי המשיך לפסוע בביטחון כשהוא אוחז בכף-ידו הקטנה של שאולק'ה.
 
הבעל-שם-טוב פתח את דלת האורן הכבדה והמגולפת של בית-המרזח, ודומה שהעולם התהפך: גל עצום של צרחות וקולות נפץ, מתמזגים בענן סמיך של אדי כוהל ועשן קיבל את פניהם. הרבי נכנס אל תוך ענני העשן ושאולק'ה יחד עמו.
 
המחזה שנגלה לנגד הבאים היה נורא. עשרות איכרים מדושני בשר התגלגלו על הרצפה מתבוססים בקיאם. אחרים עדיין ישבו ליד השולחנות, אוחזים בידיהם בקבוקי יי"ש ריקים למחצה. אדי הכוהל שמילאו את האולם התמזגו בחריפות בריח הטבק החרוך, שהיתמר ממקטרות הערלים.
 
רק מעטים מהנוכחים הפנו מבטם לעבר הבאים והביטו בהם בהשתוממות. תמהונם של אלה גבר כשהבחינו ב"רבין" העטור זקן-שיבה מעורר כבוד, ניגש אל דלפקו של המוזג והולם בחזקה.
 
"שקט, הסוּ!" צעק הבעל-שם-טוב בקול תקיף, מנסה לגבור על הרעש העצום. האנשים כולם נדהמו והפנו אליו את מבטם. גם השיכורים נשאו לעברו מבט מזוגג, מגהקים בקולם בצורמניות. עוד רגע והבעל-שם-טוב החל לדבר אליהם בשפתם המחוספסת:
 
"איכרים עמלים", קרא בקול, "שמעו, הקשיבו! יש עימי כאן ילד קטן שיודע לשיר נפלא. אף פעם לא שמעתם קול ערב כקולו של הילד הזה. הבאתי אותו לכאן כדי לשמח אתכם. דעו לכם, שהוא יודע לשיר טוב מאוד - אם רק תקשיבו היטב לזמרתו".
 
דבריו של הרבי רעמו בשקט ששרר, והשיכורים הביטו בסקרנות ברבי ובבני פמלייתו.
 
אז גחן הרבי לעבר שאולק'ה ולחש באוזנו: "שיר-נא שאולק'ה שוב פעם את השיר הנפלא 'שושנת יעקב'. הראה לערלים הללו את כוחך הגדול בשירה. אל פחד, כל רע לא יאונה לך מהם".
 
הביט הילד ברבי בעיניים קרועות לרווחה, כמו מתפלא על הבקשה לשיר את השיר המרטיט והזך, שמקומו יפה בבית-מדרשו של הרבי בזמן הקודש של סעודת פורים ולא בבית הוללים זה... מצוותו של הרבי הרבי חזקה עליו והוא החל מזמר את השיר במתיקות.
 
גם בפעם הזאת שר בלחש ובמתינות ובהמשך הגביר לאטו את קולו, מגביר את הקצב וממלא בצלילים ערבים את חלל בית המרזח.
 
הדממה הועמקה שבעתיים. ממקומם שברצפת הבית, הביטו בו השיכורים במבט מהופנט. להבדיל, גם הרבי וגם התלמידים האזינו בריכוז לשיר הנפלא.
 
כשסיים שאולק'ה לשיר, פרצו כולם במחיאות כפיים רועמות ובצרחות מחרידות: "הידד, הידד, בראוו". או-אה, עוד פעם - עוד פעם!..."
 
הרבי אף הוא - להבדיל - התעורר מדביקותו וחיוך של קורת-רוח הסתמן בזוויות פיו.
 
הוא נשא עיניו והביט לכל עבר כמחפש מישהו. בסקירה מהירה עבר על כל הנוכחים עד שמצא את אשר חיפש. הוא התקדם לעבר שלושה נערים צעירים שישבו בסמוך לשולחן ואחזו בידיהם קלפי משחק.
 
השלושה נשאו את עיניהם אל הרבי, מביטים בו בכהות חושים כמבעד לערפל סמיך. הרבי אחז בידיהם ומשך אותם בזה אחר זה מכיסאותיהם והעמידם במרכז החדר.
 
"שמעתם כיצד שאולק'ה שר יפה?" צעק עליהם הבעל-שם-טוב בגערה מעושה.
 
"הי...הה..הי.." ענו לעומתו בגיהוקים קולניים, מלווים בנענועי ראש נמרצים. שאר השיכורים הביטו בהם, מהנהנים בראשיהם ברצינות תהומית....
 
"מה שמך?" שלא הרבי את אחד הנערים.
 
"א-אנ-אנטון".
 
"ואתה?"
 
"זו-זור-זוראייאק", גמגם השני.
 
"ואני פד-פד-פדריך", גיהק השלישי.
 
הבעל-שם-טוב נענע בראשו בחומרה, וגבניו התכווצו בכעס מעושה.
 
"שמעו שלושתכם", רעם קולו, "הכירו את הילד הקטן ששר לפניכם. שמו שאולק'ה. שומעים? שאולק'ה קוראים לו. ילד טוב והגון הוא. ואת זה תזכרו תמיד, תמיד", הדגיש הרבי. "אל תעזו לשכוח אותו בשום אופן, הבנתם?"
 
"הי-הי", גרגרו השלושה בגיהוק קולני ונענעו בראשם בפחד סתום.
 
אחר כך הסתובב הרבי אל שאולק'ה במאור-פנים, צבט את לחיו בחיבה, ליטף את ראשו ברוך, ויצא עמו מהבית כששלושת התלמידים פוסעים אחריהם תמהים ומחרישים. פליאתם והשתוממותם לפשר המאורע טרדה את מנוחתם. 'מה רצה הרבי מאותם ערלים? ובכלל, מדוע ציווה על שאולק'ה לשיר את הניגון המיוחד של 'שושנת יעקב' בבית-המרזח לפני הערלים?'
 
לשאול את הרבי לא העזו. חזקה על הרבי שיודע הוא את אשר לפניו. כוונה נסתרת וטמירה עומדת כאן. ימים יגידו...
 
הרבי עלה על המרכבה ותפס את מקומו כבתחילה. גם התלמידים הצטרפו והמרכבה יצאה בחזרה בדרכה למז'יבוז'. אווירה של חידה ומסתורין שררה בין הנוסעים...
 
ד
 
שנים רבות חלפו מאז אותו אירוע מסתורי. שאולק'ה גדל והיה לאיש. פניו הילדותיות עטו זקן ארוך ושחום. תמימותו הילדותית התחלפה בארשת זריזות ועָרמה כיאה לעיסוקו - סוחר מצליח וממולח, שנודע בעושרו ובעסקיו הגדולים.
 
אותה שנה זעפו גשמי החורף ביתר שאת. הקור המקפיא חדר מתחת לבגדים וצרב יותר מהרגיל. ימי אדר החלו ממשמשים ובאים ושמץ של חגיגיות החלה משתחלת ללב. הקדרות והעצב שליוו את ימי החורף הגשומים פינו את מקומם לרגש המרטיט של חג הפורים הקרב.
 
אף רבי שאול, הסוחר הגדול, החל נותן דעתו על יום הפורים הקרב. 'מן הראוי היה שביום זה אשהה בביתי ואשמח את רעייתי וילדיי', חשב. 'בוודאי מצפים שאשהה עמם ביום השמחה'.
 
הזדרז אפוא לסגור כמה עסקאות דחופות ודחה את השאר לימים אחרים; מיהר וארז צרורותיו ופתח בנסיעה לעיר מגוריו לבוב.
 
ימים מספר ארכה לו הדרך. על-אף הבוץ שגדש את שבילי הארץ, הזדרז להגיע לביתו. כל עוד היה טרוד בעסקיו, לא חשב על משפחתו, אולם כשהניח רגע לעסקיו, חש בלבו געגועים עזים. הדרך אצה לו, וברצותו לקצר את הדרך הפנה את מרכבתו מדרך-המלך אל דרך-היער.
 
המרכבה העמיקה לחדור פנימה. הסוסים עמלו לפלס את דרכם בינות לעצים, ושאול התרווח במושבו בנחת, כדרך סוחרים שסיימו זה עתה עסקה מוצלחת, ושקע במעין תנומה. 'מעניין מה קורה עם מוישל'ה', נזכר בילדו הקט, 'בוודאי כבר פותח את פיו ומסוגל לגמגם כמה מילים... - ושמערל, גם הוא בוודאי התקדם מאוד ומסתמא החל ללמוד משניות בחדר, וחנה'לה הקטנה' - - -
 
לפתע התעורר בבעתה והסתכל סביב.
 
"מי צעק? היכן אני?!" הזדקף ממקומו בחרדה. הוא הסתכל סביבו שוב והבין פתאום שהצעקה ששמע לא הייתה בחלום. רק ילדיו היו בחלום, אך כאן, ביער, עמדו מולו שלושה רעולי פנים, וסכינים נוצצות בידם... אחד מהם נהם לעברו: "רד מהעגלה מיד!" ויד נופפה מולו בסכין מלוטשת.
 
שאול הוטל באחת למציאות המזוויעה והבין שנלכד בידי ליסטים המשחרים לפרנסתם...
 
אחד מהשלושה קרב אליו וסכינו הבוהקת מונפת לעברו. שאול הרים את ידיו בחוסר אונים. הליסטים ערכו חיפוש קצר בבגדיו ובצרורותיו, אחר הדף אותו בזרוע שרירית, ושאול מצא עצמו מתבוסס בבוץ הדלוח. השודד כפת במיומנות את ידיו ורגליו אל גזע אילן חסון.
 
רק עכשיו, כפות וחסר-ישע, החל שאול לעכל את אשר אירע. עיניו התרוצצו לכל עבר בבהלה, אך שום ישועה לא נראתה באופק; רק יער, עצים ושלושה שודדים.
 
אחד השודדים ניגש אליו, עיניו בורקות באכזריות: "התכונן למות", סינן בקצרה. "רגעים ספורים נותרו לך לחיות, הכן עצמך לקראת הבאות", סיים בגסות.
 
כפות ורותת, פניו חיוורים ועיניו בולטות מפחד, מצא שאול בנפשו את הכוח להתעשת, והחל נותן דעתו לווידוי האחרון. 'אלה רגעיי האחרונים', הרהר בהשלמה קודרת. דמויותיהם של הוריו האהובים חלפו בזיכרונו בבהירות רבה; דמותה של שרל'ה רעייתו; פרצופיהם השובבים של ילדיו - הכול ריצד לנגד עיניו כסרט מהיר.
 
עיניו מלאו דמעות והוא כבר נפרד במחשבתו מכל היקר והאהוב עליו, כאשר תמונה נוספת צפה ועלתה מנבכי זיכרונו: בית מרזח כפרי... ילד בן שמונה - הוא עצמו - יושב על ברכי אביו... ואבא לוחש לו 'שאולק'ה, הרבי רוצה שתשיר, הוא רוצה לשמוע כיצד אתה מזמר, תשיר את 'שושנת יעקב'...
 
לרגע פקח שאול את עיניו והתנתק מחוט הרהוריו שסחף אותו בעקשנות לימים רחוקים. הוא חזר אל המציאות העגומה. בעצמו לא שם לב לדמעות הרותחות הללו ששטפו לפתע את פניו... הוא הביט בשודדים שישבו סביב המדורה, סועדים ומשוחחים ביניהם בשקט מפחיד.
 
מוחו הלם בו כפטיש. הוא ידע שאלה רגעיו האחרונים... הרוח הקרה שנשבה בין עצי היער העבירה בו רעד. צווחה לילית פילחה את הדממה. צמרמורת חלפה בגוו.
 
"ניחא", אמר לעצמו בהשלמה, "חפצתי להיות בבית לשמוע את קריאת המגילה ולקיים בהידור את מצוות החג, אך לא כך חפץ הקב"ה. אשלים אפוא עם גזירתו יתברך, אך לפחות אצא ידי חובתי בדבר-מה מעין מצוות הפורים - ומה ביכולתי לעשות עכשיו כשאני כפות אל העץ? אשיר לפחות בפעם האחרונה את אותו ניגון של 'שושנת-יעקב' של הרבי..."
 
החל שאול לשיר בדבקות, ואף שניגן את המילים בלחש, הן נשמעו היטב בדממת היער. משום-מה, לא באה צעקת השתקה מצד השודדים. שאול עצם את עיניו בחזקה. הוא לא רצה שמראה הערלים הללו יוציא אותו מרצף דבקותו. קולו הרוטט החל עולה בדבקות. מהלך קסמים סביב, נשמע בדממה ביתר שאת וחוזר מגזעי העצים ומעלוות הצמרות.
 
משום-מה, קולו בקע מגרונו זך וזקוק יותר מתמיד - כמו אז, בימי ילדותו; וכמו אז, ראשו היה מוטה לאחור, אך הפעם ידיו היו כפותות ועיניו עצומות בדבקות נוראה.
 
נראה היה שאף זמירי היער פסקו מזמרתם. עתה כבר לא הבחין ביער, בליסטים, בקץ המתקרב. הוא החל לנגן את קטע השמחה וקולו עולה ומשתפך בקלילות ומתרפק באהבה כספינה קלה הגולשת בביטחון בין משברי-ים גועשים...
 
שאול סיים את ניגונו באטיות יתרה, משל ניסה להרוויח עוד שניות ספורות של חיים, ואז פקח את עיניו הרטובות, ומבעד לדמעות הבחין בשלושת השודדים.
 
הללו עמדו בסמוך לו, מביטים בו בהשתאות, פיהם פעור בהשתוממות וזרועותיהם תלויות ברפיון. רגע ארוך עמדו זה לעומת אלה.
 
כעבור דקות ספורות ננערו השלושה מקיפאונם והתקרבו אליו בצעד מהוסס. שאול הכפות עצם את עיניו, נרעד מעט על מקומו. האם עכשיו תינעץ בו הסכין? אך השלושה התקרבו צעד נוסף ועמדו לידו במרחק חצי פסיעה. הוא התבונן בהם שוב. משהו מוזר מתרחש לנגד עיניו, והוא עצמו לא יודע מהו...
 
הסכין עוד הייתה אחוזה בידי זה שאיים עליו, אך עיניהם של השלושה היו משום-מה רכות וטובות, מביטות בו עדיין כמהופנטות. צווחת עורב מחרידה קרעה את דממת היער.
 
אחד מהם לחש פתאום: "זה אתה שאולק'ה?" - - -
 
אור בהיר הציף פתאום את זיכרונו ברווחה עצומה...
 
הוא פקח עיניו והביט ממושכות בשלושה שעמדו לפניו.
 
"אנטון? זוראייק? פדריך?" החזיר בשאלה...
 
אלו ניגשו אליו במורא, ידיהם רוטטות בהתרגשות ופניהם מעוותות במבוכה. הם התירו ממנו את החבלים העבותים שכפתו אותו אל העץ, ושאול שחרר את ידיו.
 
"ה'רבין' שלך", אמר אחד מהם, "אף פעם לא שכחנו אותו. היה זה לפני שלושים שנה, ילד אחד שר לפנינו את השיר הזה, וה'רבין' אמר לנו שלעולם לא נפגע בו. כה מתוק היה השיר, שאי אפשר היה שלא להיזכר בך, בשאולק'ה הקטן" - - -
 
* * *
 
באותה השנה רטט קולו של שאול כשפיזם לעצמו ברגש את מילות הברכה בתום קריאת המגילה: "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, תשועתם היית לנצח ותקוותם בכל דור ודור" - - -