בפרשת ויקרא התורה מתחילה לפרט את דיני הקרבנות שיש להקריב על המזבח. בגמרא נאמר שהמילה מזבח מתחילה באות מ, שהיא ראשיתן של המילים –מזיז, מזין, מחבב, מכפר. כלומר, המזבח מזיז  ומבטל גזֵרות רעות; מזין את העולם בשפע שבא על ידי הקרבנות; מחבב את עם ישראל אצל האלוקים; ומכפר על עוונותיהם של ישראל.

עניינו העיקרי של המזבח הוא להקריב קרבנות, כדי לכפר על עוונותיהם של ישראל. על ידי כך נעשה "ריח ניחוח לה'", נחת רוח לפני אלוקים, ואז הוא מעניק את שפע ברכותיו לעם ישראל. בתורת החסידות מוסבר שהקרבן הוא כמו דורון, שהאדם שחטא כנגד המלך משגר אליו, אחרי שביקש את סליחתו, כדי שיתרצה לו, ואז יוכל לבוא לפניו ולבקש את בקשותיו.

על פי זה היה סדר הדברים צריך להיות הפוך – תחילה 'מכפר' ורק אחר כך 'מחבב', 'מזין' ו'מזיז'. אין זה הגיוני שתחילה המלך ממלא את בקשותיו של האדם, ורק אחר כך יכפר על חטאיו. מדוע אפוא הגמרא נוקטת סדר שלכאורה אינו הסדר הנכון?

אלא כאן רמזו חז"ל את עניינו הפנימי המהותי של המזבח. פעולתו של המזבח היא דווקא בסדר הזה – מזיז, מזין, מחבב, מכפר. גם אם עדיין לא נעשתה הכפרה, וקל וחומר שעדיין לא הגענו ל'מחבב' – בכל זאת אלוקים כבר דואג לעם ישראל, מסלק ממנו את הגזֵרות הרעות ומזין אותו בכל השפע הגשמי והרוחני הדרוש לו.

קודם כול אלוקים 'מזיז' – מבטל את כל הגזֵרות הרעות העלולות לפגוע בעם ישראל בעתיד. עכשיו, כשהיהודי חי וקיים, הוא זקוק לפרנסה, והוא מבקש אותה אלוקים, שהרי מי שנותן חיים נותן גם מזון. גם את זה אלוקים עושה – 'מזין'.

אלוקים נותן ליהודי כל זאת לפנים משורת הדין, אף שעדיין לא נתכפרו חטאיו. כך נאמר: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", היינו שאלוקים נותן לכל אחד ואחד על פי רצונו, אף על פי שרצונו הוא על פי מושגיו והבנתו, ואין הוא יודע מה באמת לבקש. בכל-זאת אלוקים נותן לו את משאלות ליבו, מכיוון שזה רצונו.

לאחר מכן היהודי מתעלה לדרגה נעלית יותר, שהוא כבר מבין את המעלה של שפע רוחני והוא מבקש את האור האלוקי והקדושה. זה השלב של 'מחבב', שמגלים ליהודי את אהבתו וחיבתו של אלוקים.

אחרי כל זה באים לידי מצב של 'מכפר', אלוקים מכפר ליהודי על עוונותיו. כי מצד אלוקים אפשר שאין החטא מפריע לקשר עם היהודי, בבחינת "השוכן איתם בתוך טומאתם". אלא זו דרגה עליונה עוד יותר בקשר שבין יהודי לאלוקים, שאלוקים מכפר לו על חטאיו ומביא אותו לדרגת בעל תשובה, שלמעלה מדרגת צדיק, כמאמר חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו".