אילו היינו מצוּוים לתרום את בשר הקורבנות לאכילת עניים ונזקקים - נו, מילא; אבל לשרוף בהמות שלמות על המזבח -למה, מה התועלת בדבר? וכי לא חבל על הבשר? מי נהנה מהשריפה? מה יסוד וסיבת מצוות הקורבנות? (על-פי לקוטי שיחות, חלק לב, בתחילתו). 

 
מה סוד מצוות קורבנות: האדם חטא והבהמה נשחטת ומוקרבת למזבח ובזה מתכפר מעשהו הרע, הכיצד?  

 

קיום מצוות כי ה' ציווה ולא מסיבה מוסרית 

 
ביטוי נדיר אומרת התורה על מצוות קורבנות - "ריח ניחוח לה'" ופירשו חז"ל "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", יש לה' נחת כשישראל מקיימים רצונו ומקריבים קורבנות. 

 
ויש להבין מדוע רק בקורבנות מדגישה התורה שיש לה' נחת, וכי בשאר המצוות אין לו נחת כשישראל מקיימים אותם? מדוע דווקא על הקורבנות נאמר שיש לו נחת שישראל "מקיימים רצונו"? 

 
"שאמרתי ונעשה רצוני" משמעותו שהאדם עשה את המצווה אך ורק בשל "שאמרתי" כי כך ציווה ה' ולא בשל סיבה אחרת: 

 
יש מצוות שגם השכל האנושי מבין את צורך קיומם. למשל: "כיבוד הורים", הגיון אנושי פשוט מחייב לכבד הורים שגידלו, חינכו והשקיעו בצאצאיהם! לכן גם גויים רבים, שאינם מאמינים בבורא, מכבדים הורים (במידה מסויימת) כי זו נטיית הלב הטבעית; 

 
לכן על מצוות אלו לא ניתן לומר "שאמרתי ונעשה רצוני", כי יתכן שקיומם אינו בגלל "שאמרתי", בשל ציווי ה', אלא בשל תחושת חובה מוסרית שילדים מרגישים כלפי הוריהם; 

 
אבל מצוות שאינן מובנות בשכל, וההגיון האנושי לא מבין את משמעותם, כמו "שעטנז" - לא ללבוש בגד העשוי מצמר ופשתן, שההגיון השכלי אינו רואה כל פסול בבגד כזה, כשמקיימים אותם ניתן לומר "שאמרתי ונעשה רצוני": 

 
יהודי שבחר חליפה יוקרתית, נאה ומשובחת, אך מתברר שהיא שעטנז ובשל כך הוא מחמיץ הזדמנות ללבוש את אותה חליפה - ברור שמעשהו הוא אך ורק כי הוא מקיים את ציווי הבורא, את "שאמרתי". 

 
ואם כן למה דווקא על קורבנות נאמר הביטוי ש"אמרתי ונעשה רצוני" ולא על שאר המצוות החוקתיות, שאינן מובנות בשכל? 

 

הכנעה לה' קיימת רק כשמקיימים מצוות בשל ציווי ולא למען מטרה 

 
ברור שבעשיית מצוות שמבינים בשכל את נחיצות קיומם, אין ביטוי להכנעה וקבלת המרות האלוקית, כי יתכן שהוא מקיים אותם בשל רצונו להיטיב עם עצמו, להשיג את התועלת המופקת מקיום המצווה ולא בגלל "שכך ה' ציווה"; ואילו עשיית מצוות שאין מבינים את סיבתם מבטאת הכנעה וקבלת מרות אלוקית נטו, "שאמרתי ונעשה רצוני", ואם-כן לכאורה יש מצוות רבות שאינן מובנות בשכל, ולמה רק על קורבנות נאמר הביטוי המופלא "שאמרתי ונעשה רצוני"? 

 

בין "לא מובן בשכל" ל"נגד השכל"

 
בתחום המצוות שאינן מובנות בשכל יש רמות: 

 
מצוות שאינם מובנות בשכל אך השכל אינו מתנגד לקיומם, כי האדם מבין שיש רעיונות והמצאות גאוניות של פרופסרים וחוקרים בעלי-שם, שכדאי לאדם להישמע לרעיונותיהם למרות שאינו מבין בשכלו את נחיצותם, למשל חולה הנוטל תרופה בצו הרופא, למרות שאינו מבין איך תרופה מרפאת, לא ניתן להגדיר את מעשהו ככניעה לצו הרופא ("שהרופא אמר ועשיתי רצונו"), אלא כהבנת השכל שיש דברים שמעל הבנתו אך צריך לקיימם לתועלתו האישית; 

 
כך גם כל אדם יודע ומבין שה' בורא העולם ומנהיגו כל דבריו למען ולטובת ברואיו, וגם מי שאינו מבין את סיבת ציווי הא-ל, ברורה לו חשיבות קיומם, כי הוא מבין שה"יצרן של העולם" יודע אלו דברים טובים לעשות ואלו – לא! 

 
שונים הם פני הדברים בהקרבת קורבנות שכן השכל צועק ומזדעזע - חבל על הכסף!!! חבל על הקורבן!!! 

 
אילו היו לוקחים את בשר הקורבן ונותנים אותו לאכילת העניים - מילא; אבל לקחת בהמה השוקלת מאות ק"ג בשר ולשרוף את כולה על המזבח - מדוע?? לא חבל על הכסף? לכאורה מאבדים את ממונם של ישראל ללא תועלת! וכי הקב"ה נהנה מריח גשמי של בשר שרוף? 

 
"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" - כאן יש להקב"ה נחת רוח יוצא דופן ממעשהו של היהודי, שגם בדברים הנוגדים את השכל, היהודי מקיים ועושה והכל אך ורק כי כך ציווהו ה'. 

 

למה הקורבנות מכפרים?

  
לכן קורבנות מכפרת על חטאים: חטא משמעותו בגידה בה' לשם התאוות והרצונות האישיים. לדוגמא: האדם ממשיך בשינתו בבוקר ואינו משכים קום לתפילה וקריאת שמע בזמנה, כי לשם מנוחתו הפיזית הוא עובר על קיום דברי ה'. 

 
התיקון לדבר הוא בביטול התאוות, המחשבות האישיות ומילוי דבר ה' - ואין לך מעשה של הכנעת היישות שבאדם כמו קורבנות: 

 
העלאת בהמה שלימה על המזבח, מעשה לא מובן בשכל ואף נוגד את השכל, ולמה עושים זאת? אך ורק כי "אמרתי", כי ה' ציווה, כאן מתבטאת ההכנעה המושלמת של היהודי כלפי הבורא, היא היא התשובה האמיתית לשוב ולהכניע עצמנו להקב"ה. 

 

ציטוט מספר המלבי"ם 

 
אלו דברי המלבי"ם (שמואל, א, טו,כב): הבאת זבחים אינם נרצים מצד עצמם, רק מצד שבם מקיים גזרת ה' ופקודתו כמו שכתוב "נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני", ולפי זה אין בקורבנות חפץ, כי היה חפץ שלא יצטרך אל הקרבן, רק רצון, שכן רצה במחשבתו שיעשה רצונו, אמנם הדבר שהוא תכלית הזבח שהוא השמיעה בקול ה' בו חפץ ה' ויחשוק בו מצד עצמו .. השמיעה בקול ה' הוא תכליתו של הזבח, בו יחפץ ה' מצד חשקו אליו והוא נחת רוח לפניו, אולם הזבח הוא רק רצונו, שבו גלה רצונו וע"י יראה האדם כי יעשה רצון בוראו, ואם-כן עיקר החפץ הוא השמיעה בקול ה', שהוא התכלית. 

 
וכן כתוב ב"תפארת שלמה על התורה": לכאורה כל המצות מפי הגבורה ולמה לא נאמר בהם ריח ניחח כשיקיימם ועושה הרצון לפני ה'. אך הכוונה כדברינו כי בשאר המצות יוכל להיות הרצון גם לצורך עצמו להמשיך על-ידי כן השפעות טובות, כתלמוד תורה ותפלה אבל בקרבנות צריך להיות הרצון שלם עולה כולה לה' והוא הריח ניחח שאמרתי ונעשה רצוני כביכול.