אוהלו הפרטי של משה
 
המשכן שבנו ישראל לה' הוא מקום ההתגלות אלוקית, ככתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שה' שוכן ומתגלה במשכן, וכיוון שביתו-אוהלו הפרטי של משה היה מקום השראה וגילוי שכינה, ככתוב "משה יקח את האהל .. וקרא לו אוהל מועד". "ואפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים (איפה) מקום השכינה? חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה" - לכן משה לא נצטווה לבנות את המשכן, כי כבר היה לו את אוהלו בו שרתה השכינה.
 
דברי התורה נאמרו לאחר מעשה העגל, כשה' העניש את ישראל על חטאם והודיע שהוא לא ילווה אותם במדבר "לא אעלה בקרבך" אלא רק המלאך יתלווה אליהם, ואז משה הוציא את אוהלו "מחוץ .. הרחק מן המחנה" ושם זכה לבדו להשראת ה' (ולא על-ידי המלאך).
 
בפנימיות התורה מוסבר הפן הרוחני בהתגלות האלוקית שהיתה באוהלו של משה:
 
בשעת מתן תורה שש מאות אלף מלאכי השרת קשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, הם שתי דרגות נשגבות של התגלות השכינה, וכאשר כשחטאו בעגל, שש מאות אלף מלאכי חבלה נטלו מהם את הכתרים, ואחר-כך הם ניתנו למשה רבינו, זה כוונת הפסוק "ומשה יקח את האוהל", שהוא 'לקח' את כל ה'כתרים' וההארות אלוקיות (הקרויות אוהל. הנועם-אלימלך כתב "הצדיק מתדבק בשרשו ברום המעלות בהתבודדותו ובמחשבתו ומקשר נפשו בעולמות עליונים וממשיך השפע למטה וזהו אהל מועד").
 
[משה לא לקח את הכתרים לעצמו, אלא הוא שומר ומשפיע אותם לכל ישראל, שכן הוא מנהיג ו"ראש הדור", וכל ישראל נחשבים ל"גוף", וכמו שהראש מחובר ומנהיג את הגוף, כך משה מחובר ומשפיע מכוחו לכל ישראל, ככתוב בתניא[viii] שמשה ממשיך "חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל"].
 
המשכן וההתגלות האלוקית באוהלו של משה, היתה באותן הכתרים הנעלים שנתנו לו לאחר שחטאו ישראל.

 
בלי עבודות המקדש
 
במשכן ואוהל מועד עשו את עבודות הקודש - הקרבת קורבנות, הקטרת קטורת, הדלקת המנורה ושאר עבודות קודש - כדי לזכות להשראת והתגלות שכינה, אבל באוהלו של משה לא נעשו העבודות הללו, לא הקריבו קורבנות לא הקטירו קטורת וכו', ובכל-זאת היתה התגלות אלוקית:
 
כי משה רבינו התחבר לה' על-ידי התורה הקדושה, על-ידי שלמד והתעמק בתורת ה' הוא התחבר אל נותן התורה, גם ללא עבודות המקדש.
 
ובמובנים מסויימים, ההתגלות האלוקית שהיתה באוהלו של משה, היתה יותר נעלית מההתגלות שבמשכן, כי על-ידי לימוד התורה יכולים להגיע להתחברות עצומה ונעלית ביותר בה', לכן נפסקה ההלכה ש"אין[x] מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש", שיש מעלה בלימוד התורה אפילו על המקדש.
 
עתה נבין מדוע משה רבינו לא נטל חלק בתרומות ויצירת המשכן: כי הוא התעלה והתקרב לה' באוהלו ללא צורך במשכן.
 
נמצאנו למדים שישנם כמה שלבים בקשר של משה עם ישראל והמשכן:
 
בשלב הראשון לא היה למשה חלק במעשה התרומה והיצירה של המשכן, כי הוא התקשר לה' דרך 'אוהלה של תורה' (בו יש התגלות אלוקית נעלית מההתגלות שתהיה באוהל מועד שעומדים לבנות), אבל שאר בני ישראל שלא יכלו להתחבר לה' דרך 'אוהלו התורני' של משה [לכן אוהלו נבנה הרחק מחוץ למחנה ישראל], כן היו זקוקים לבניית המשכן;
 
בשלב השני הציווי לבנות את המשכן ניתן לישראל דווקא על-ידי משה רבינו (כי ציווי הוא חלק מהתורה, וענינו של משה זה תורה), כי הוא מעניק להם את הכוחות הרוחניים לבנות את המשכן;
 
אולם כשבסופו של דבר לא הצליחו ישראל להעמיד את המשכן (כי חסר להם כוח רוחני), משה התחבר והתקרב אליהם ועזר להקים את המשכן, ובהמשך 'ירד' אל העם וגם אוהלו ומקום השארת הקדושה הנעלית שהיה "הרחק מחוץ למחנה", מנותק מהעם, הוחזר והושב לתוך מחנה ישראל, וזאת לאחר שקיבל הוראה מפורשת מאת ה' - "אמר ה' למשה, כשם שאני הסברתי לך פנים, כך אתה הסבר פנים לישראל והחזר האהל למקומו ושוב אל המחנה וגו', אם אתה מחזיר האהל למקומו - מוטב, ואם לאו - יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך"!

 
דבקות בלימוד התורה
 
מכאן למדים שני דברים בקשר ללומדי התורה:
 
1) יהודי הדבק לחלוטין בתורה ש"תורתו אומנתו" ובה יהגה יומם ולילה, והוא צולל במעמקי התורה, הנגלה והחסידות, אינו צריך ואינו רשאי להפסיק מתלמודו לעיסוקים גשמיים (הקרויים בחסידות "עבודת הבירורים"), כדי לקדש את העולם הגשמי, להפוך את הכסף והזהב למקדש לה'; כי היותו מונח בתורה הקדושה זה הדבר הנעלה מהכל, דרכה הוא מתחבר לה' בצורה הכי נעלית.
 
2) אבל כפי שהיה אצל משה רבינו, שלמרות מעלתו ורוממותו מהעם, הוא ירד וחבר אלהים, ועד שהוא החזיר וקירב את אוהלו למחנה העם, כדי "לאמר לכם" ללמד את העם את התורה, כך גם כל מי שמחובר ומונח בתורה, אין לו להנתק מהעם, אלא עליו לחבור לעם, לקרבם ולהרביץ בהם תורה ודעת ה'. 

 
מנהיגי ישראל בכל הדורות
 
נמצאנו למדים דבר מופלא על גדולי ישראל:
 
מצד אחד החורבן והגלות אינם פוגעים ומפחיתים במעלת קדושתם, כשם שמשה לא הפסיד בחטא העגל את ההתגלות ה' ובאוהלו התגלתה השכינה גם לאחר החטא, כי בשביל הצדיקים בעלי הנשמות הגבוהות החורבן וחושך הגלות אינו נרגש ו"לא נחרב הבית כלל", כמסופר על רשב"י שלא רצה שיתפללו תפילת "נחם" על החורבן על קברו - כי הם נמצאים מעל כל החורבנות וההפרעות;
 
אך מצד שני הצדיקים 'יורדים' אל בני דורם וחשים את קושי וצער גלותם. מתוך אהבת ישראל לוקח הצדיק את אוהלו המצוי "הרחק" מעל המחנה ומוריד אותו לתוך המחנה, כדי לחוש בסבל וצער דורו, והוא מתפלל לגאולת העם המצוי במחשכי הגלות, שיזכו להקים את 'אוהל מועד' ולהביא לגילוי השכינה.
 
וכך כתוב בספרי חסידות:
 
בעוונותינו הרבים מחנה ישראל נמצא זמן רב באורך הגלות משום שמדת הדין והמשפט שולטת בו, לכן משה לקח את האהל ורוח קדושת השכינה שבו, אל "מחוץ למחנה", כדי שלא להסתכל במה שנעשה במחנה ישראל, וכך גם כל איש מישראל המבקש לעבוד את ה' בכל לבבו, ייצא אל מחוץ למחנה לבל יסתכל ואל יקשה בעיניו כלום על מעשי ה' כי כל מעשיו באמת לטובה;
 
אבל בסופו של דבר משה החזיר אוהלו לתוך מחנה ישראל למען ראות סבלותם, כדי לעוררם ולעודדם אל התקווה והישועה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש. אמן. 

 
מקורות - לקוטי שיחות חלק ו, עמוד 222.