כך נפתחת פרשת ויקהל - משה רבנו מקהיל את כל העם ומוסר לבני-ישראל את דבר ה': "קחו מאיתכם תרומה לה'... זהב וכסף ונחושת". בהמשך מגוללת הפרשה את תהליך בניית המשכן, ובפרשת פקודי בא הסיכום של כל המלאכה ושל הביצוע הסופי. 

 
בין הוראה לביצוע 

 
אולם ארבע פרשיות אלה אינן כתובות ברצף אחד; יש פרשה אחת המפרידה בין ציווי ה' לבין הביצוע בפועל. זו פרשת כי-תישא, הכתובה לאחר פרשיות תרומה ותצווה ולפני פרשיות ויקהל-פקודי, ובה מדובר על עניינים אחרים. 

 
יתרה מזו: לא זו בלבד שפרשת כי-תישא אינה עוסקת בענייני המשכן, היא מספרת על אירועים המנוגדים תכלית ניגוד לעניין המשכן ולהשראת אור ה'. האירוע המרכזי המתואר בה הוא חטא העגל, אותו חטא שכל הדורות, עד דורנו זה, עדיין משלמים עליו וסובלים בגינו. ונשאלת השאלה, מדוע קבע ה' את סיפור חטא העגל דווקא באמצע הפרשיות השמחות, העוסקות בעשיית המשכן? 

 
מסר חשוב 

 
בכך יש מסר חשוב בעבודתו של יהודי לקונו. מלאכת המשכן רומזת לתפקידו של יהודי לעשות את עצמו ואת העולם שסביבו 'משכן' להשראת השכינה. הקב"ה מצווה כל יהודי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - בתוך כל אחד ואחד. 

 
אלא שבין הציווי האלוקי ובין הביצוע בפועל יכולים להיכנס עניינים שמפריעים למילוי רצון ה'. בדיוק בנקודת-התפר הזאת - בין ההוראה מהקב"ה ובין מילוי ההוראה - עלול לחדור היצר הרע ולגרור את האדם לעניינים המנוגדים בתכלית לעניינו של המשכן. 

 
ציווי שהוא הבטחה 

 
לעומת זאת, כאשר הציווי האלוקי יורד ונמסר לעם על-ידי משה רבנו - הדברים עוברים מיד לביצוע בפועל, בלא שום הפסק של עניינים אחרים. גם אם יצר הרע מנסה להתערב ולהפריע, הוא יכול רק לעכב את עשיית המשכן בכמה ימים, אבל בסופו של דבר העניין יסתיים בהצלחה. 

 
הציווי שנמסר על-ידי משה רבנו - וכך בכל דור, על-ידי ה'אתפשטותא דמשה' שבכל דור - יש בו כוח של הבטחה, שהציווי אכן יתבצע בפועל ובני-ישראל ימלאו את רצון ה' ויביאו לידי "כבוד ה' מלא את המשכן". זה הרמז מהעובדה שפרשיות ויקהל ופקודי מחוברות ברוב השנים - כדי להמחיש שאין שום הפסק בין הציווי של משה רבנו ובין סיום מלאכת המשכן בפועל ממש. 

 

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 936)