"ועשית  כיור נחושת... ונתת שמה מים.  ורחצו אהרון ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבואם אל אוהל מועד". "ורחצו ידיהם ורגליהם... והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם" (ל, יח'-כא')

מטרת הרחצה הזאת היא כפולה: הטהרות והתקדשות. רחיצת הידיים והרגליים למטרת היטהרות דומה לטבילה במקוה, וכשם שבטבילה צריך האדם לטבול את כל גופו בבת אחת, שכן, אין טהרה לחצאין, כמובן, כך גם צריכה להיות רחיצת הכהנים את ידיהם ואת רגליהם בבת אחת.

לכן נאמר בפסוק השני: "ורחצו ידיהם ורגליהם" ללא הפסק בין "ידיהם", ל"רגליהם". אלא שבנוסף לעצם ההיטהרות, מעניקה הרחיצה גם תוספת קדושה, לקראת עבודת הקודש שלהם במקדש.

ולכן נאמר בפסוק הראשון "ורחצו... את ידיהם ואת רגליהם", תוך כדי הפסק – באמצעות המילה "את" – בין "ידיהם" ל"רגליהם", כי בנושא הקדושה היתרה של עבודת המקדש, ברור שיש עדיפות לידיים העוסקות בפועל במלאכת הקודש, לעומת הרגליים המשמשות רק לעמידה בשעת מעשה...

מכיון שהתפילה דומה לעבודת הכהן במקדש, שכן התפילות נתקנו כנגד הקורבנות, למד הרמב"ם מפסוקים אלו שעל כל יהודי לרחוץ את פניו, את ידיו ואת רגליו לפני תפילת שחרית. אלא שכאן יש לשים לב להבדל מסוים: הכהנים רחצו את ידיהם ואת רגליהם בלבד, לא את פניהם, ואילו הרמב"ם מוסיף ואומר שגם את הפנים צריך לרחוץ לפני התפילה! מדוע?

הסבר הדבר:

ההבדל המהותי שבין הפנים לידיים ולרגליים הוא, שבאחרונים שוכן "כח העשיה" של האדם, ואילו בפנים ובראש שוכנים הכוחות הפנימיים והנעלים, כמו השכל, חוש הראיה, השמיעה והדיבור.

מובן, אם כן: בזמן בית המקדש, כששרתה השכינה בישראל, היו כוחותיהם הפנימיים מובדלים מעסקי החולין, ושקועים אך ורק בענייני הקדושה. לפיכך, לא הוצרכו הכוהנים לקדש אלא את ידיהם ורגליהם שבהם עסקו בצרכי הגוף.

הם קיימו את הפסוק "יגיע כפיך כי תאכל", והשקיעו רק את ה"כפיים" במלאכות העולם, ולא את מוחם וליבם. אבל בזמן הגלות "קורה" גם שמשקיעים את הכוחות הנעלים והפנימיים של השכל והרגש בעסקי הגשם והחומר.

על כן, בזמן הגלות, צריך האדם לרחוץ אף את פניו, טרם הכנסו לעולם התפילה.