בערב שבת מתחילה ההתעלות ואז נעשית ההפרדה של הקליפה מהיהודי עד לטביעתה הסופית בליל שבת כשה' מעניק לנו את הנשמה היתרה ועימה מגיע אלינו עונג השבת.
בערב שבת לאחר טירחת העמל של השבוע שחלף, עולה נשמת היהודי לעליונים, עטורה בניצוצות שבררה (נשמתו) בשבוע שחלף והיא עומדת להמשיך אליה את הנשמה היתרה ואורות של קדש עליוניים והקליפה עולה אף היא לבקש את מחיתה אך האש היורדת משמים לטהר את היהודי ולהפריד ממנו את הסיגים, מפרידה את הקליפה מהיהודי…
באותם רגעי אור של התרוממות והתנשאות ("כי תשא את ראש"), כשהכתר ניתן על ראשנו וזאת לאחר העמל והיגע האינסופיים שהשקענו… לפתע, אנו מגלים למרבית הדאבה ועגמת הנפש, כי מתמודדנו נעמד לנו לשטן ואורב לנו להתנכל לנו, כי הוא שוחר לעצמו את ה"טרף"… והוא אומר ליטול מעימנו את כבודנו ולהסיר מראשנו את העטרת ולנהוג בנו בשררה ובטרור…
רצוננו לזעוק: "נוכל! רמאי!" והדם שותק בעורקינו… אנו מקמצים אגרוף, אך הוא נשמט לנו בחדלון והכאב העמוק והעצור חונק בתוכנו… "איש מרמה הנוהג עמנו בהונאה…", אנו תוהים, "איך לא ידענו זאת מראש? מדוע האמנו לנו, סמכנו עליו ובבטחוננו המאכזב בו, הפכנוהו לנו לאיש סוד"?
ורק באותה עת, כשבאנו לרוות את קמעת הנחת שלנו, הבחנו פתע בדמותו החשודה. סנטרו מחודד לו כסנטרו של הזאב הטורף וזנבו הארוך שמוט לו מאחוריו. צווארו החסון ורגלי הבריון שלו ממלאים אותנו רתת.
והוא… "מתחסד" כ"כ… ומעמיד פני צדיק… ואולם הרעב התאוותני שלו, מלהיט אותו במאוד אחר כבוד ויוקרה כוזבים ואומץ הלב שלו ועזותו אינם יודעים רסן… עוצמה זו מוצאת עצמה באיצטלה של אכזריות ורשע ואנו נושאים עינינו השמימה ומייללים "אלוקים!"
אבל האלוקים הטוב רוצה שלא נאבד את עשתונותינו ושלא נכלה את משאבי החיים שלנו ואת רוחנו הצעירה בשל יריבנו… והאלוקים החנון שחונן אותנו בכל החסד הזה, רוצה שנשקיע את מרצנו בפרויקטים שהציב לנו ושנצעד קדימה בראש מתנשא וברוח רמה בתנועה של מלכות מבלי לאבד אף שביב של אור בשל "החיצוניים הזרים"…
ואם, אכן, נבוא עליו בתגרות... (יד) ואם נתמודד עימו בקרב לוהט של פנים בפנים, ונשפוך עליו קיתונות של קלון וגערות... כי אז, הרי ירווה הוא מלוא הנחת ויבוסם לו מאוד בשל היותו מצליח להסעיר את דמנו ולקומם אותנו…
הכיצד נצליח "לפייס" אותו ולהשכיח את אש הקנאה והתאווה הבוערת בו? הכיצד נפחית את ההרס שהוא עומד לחולל בנו?
תחליף לקליפה
בקרבן המערכה, מזין עשן הקרבנות את החיצוניים כדי שירפו מקטרוגם ויסיחו את דעתם מהעם. התרנגולת בכפרות, מפייסת את הסטרא אחרא, כך שחדל הקטרוג על האדם החוטא ומוחלים לו וכן הוא הדבר בשעיר לעזאזל.
זהו כפר נפשנו. אנו פודים את חיינו בהציענו לקליפה תחליף (זאת חליפתי) שהיא תחדל ותרפה מעימנו ואולם תחליף זה הוא אפסי לאין קץ וערוך ביחס לטוב האינסופי שאנו מפיקים מהפדות.
"הכיבודים" הזעירים שנכבד את אויבנו… החיוך "התמים" שבו נפצה אותו.. והמילים "הרכות" שלנו אליו - הן מעט היניקה שאנו מפייסים את הקליפה והיא משכיחה את הזעם של הזאב ומשביעה את רעב התאווה שלו. זהו פדיוננו משחת.
ואולם הכיצד מסכלים אותו כליל? פרשית מחצית השקל עפ"י אור החסידות תבהיר לנו את הרעיון. "כי תשא את ראש בנ"י לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו… מחצית השקל בשקל הקדש.." (שמות ל' י"ב, י"ג)
המושג "פקודיהם" מורה על חסרון. (ואיש בל יפקד) יש כאן כפר נפש המושג ע"י שהרע מסוכל ומסולק (ונחסר) לאור מובנו של המושג "לפיקודיהם". את הרע החיצוני ניתן לסכל ע"י סיכולו של הרע הפנימי שבקרבנו.
לכל אדם מחדלים ומגרעות ולכל אדם יש לב חמים בו מקננת אש של קודש והיא מצרפת ומזככת ומפרידה (פקודיהם) ממנו את הסיגים… ככל שהמתכת ניתנת במשך שהות ארוכה יותר בכוך ההיתוך, מוסרים ממנה הסיגים הדקיקים יותר והיא מתעדנת יותר. הדבר מתרחש בעידן התפילה וביחוד בתפילת העמידה כשאש בצורת אריה יורדת מן השמים ומכלה מנפשו של היהודים סיגים וחולשות והוא מזדכך.
בערב שבת לאחר טירחת העמל של השבוע שחלף, עולה נשמת היהודי לעליונים, עטורה בניצוצות שבררה (נשמתו) בשבוע שחלף והיא עומדת להמשיך אליה את הנשמה היתרה ואורות של קדש עליוניים והקליפה עולה אף היא לבקש את מחיתה אך האש היורדת משמים לטהר את היהודי ולהפריד ממנו את הסיגים, מפרידה את הקליפה מהיהודי…
זוהי מגמת רחיצת הידים והרגליים במי חמין בע"ש… וכך יבואר משלו של רבי מאיר במסכת סנהדרין דל"ט ע"א… רימה השועל את הזאב לכנס לחצר היהודים בע"ש כו' ויאכל עמהם בשבת כו' חברו עליו במקלות.. השועל הוא סמל ליהודי שעמל וטורח בברור הניצוצות בכח החכמה המדומה לערממיותו של השועל. דווקא בעולם המעשי והשפל, מנסה הקליפה לדבוק בנו והפתרון הסופי הוא להתרומם.
דווקא שעה שהאדם לכוד במחדליו הנפשיים ובחולשות שונות, נטפלים אליו "זאבים". עליו להתנשא אז מחולשותיו ולהזדכך! יצר הקנאה שבנו ויצר התאווה לכבוד ושררה מדומים עשויים להביא את כשלוננו במערכה על הנטפלים אלינו להכשיל אותנו.
עלינו להשתמש אז באש המזככת והמטהרת וההופכת את לבנו לכלי רגיש, מעריך החש מאווים להתרומם... עלינו להתאזר במאזן של שכל שוקל, מודד ושולט לבל נתפרץ בשל שברנו...
איה הם המשפיעים בתדמית "משה" המביא את הלב לרסן שהתשתית שלו נעוצה בתנועה של בטול, קבלת עול ואמונה שלמה באלוקים שיסובב הכל בהשגחתו הפרטית לטובתנו? איהו המנהיג המעורר ומרומם בסמל של אהרון, והמצית בנו את אש האהבה ואת אותם שביבי אור ברוחנו שנפלה ומביא לתנועת "הכי תשא" בקרבנו?
זהו מנהיג המנשא אותנו אל רמה רוחנית משם ימשכו עלינו העונג האמיתי והאושר הנצחי והם ימלאו אותנו בעוז ותושיה כך שאף אויב לא יצליח לטול ממנו את עטרת המלכות המתנוססת עלינו בפאר וכבוד.
הכלום, אין יוקרה זו ומידת המלכות שלנו - זכותנו? האין הן באות לנו בבחינת רווח ישר וכשר?
הזאב הוא סמל הקליפה העומדת לטרוף את כתר האור המעטר את כנס"י בע"ש. בעטרת זו זכינו בשל הניצוצות שבררנו בעבודת המצוות של השבוע שחלף. אז הופכת כנס"י לשבת המלכה… ועם ההתעלות של נשמות ישראל ביום שישי, נוטשת אותן הקליפה…היות וככל שהאדם מתעלה ומתנשא יותר (תחת התמודדות חסרת שחר) - פג כחם של המשטינים והם נוטשים את הקרב…
זוהי ראשיתו של נצחוננו.
תרמית השועל
במשל ר' מאיר, מתגלם הדבר בעובדת חבורת היהודים במקלות על הזאב ובהברחתו.
הזאב המתנשף משיג את השועל ועומד לעוט עליו ולקחת ממנו נקם על התרמית אך השועל מפייסו ומרגיעו בתרוץ שבעבר "אבא זאב" עזר ליהודים להתקין את סעודתם לכבוד שבת, ואולם לאחר מכן חיסל הזאב את כל הטוב ועתה הם אמרו "לחסל" עימו חשבונות. הזאב המתפתה מקשה:"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"?
והשועל מערים עליו בפזיזותו כי יש לו להציע עבורה "ארוחה מדושנת" והוא מביאו אל הבאר.
הירח משתקף במי הבאר והשועל קופץ אל אחד הדליים ומכריע אותו. לתמיהתו של הזאב לפשר מעשה זה, משיב השועל כי הוא נהנה מסעודה של גבינה במים ומורה לו "חתך גבינה" במי הבאר המשתקף מדמות הירח.
הזאב הרעבתן מתאווה ל"גבינה" ונענה לעצת השועל לזנק לדלי הנוסף, וכך מכריע הזאב את הדלי ושוקע לתהום ואילו הדלי הקל יותר שבו מצוי השועל, מתרומם והוא נחלץ מהמלכודת של אויבו והזאב טובע.
שני הדליים הם סמל לשתי מחציות של השקל, שהרי לא נתן העם שקל אחד אך את מחציתו להורות על שני חצאים המשלימים האחד את השני והמגלמים את המשקל – המאזניים.
והמסר הרוחני במאזני המשקלות מבטא את העובדה כי באותה מידה שהכף האחת מכריעה, באותה מידה מתרוממת ומתנשאת האחרת (כי תישא) הירידה לעולם שהוא סמל למי תהום ולשקיעה היא הקרבה על אנושית עבור היהודי, לכאן ממשיך ה' את ניצוצות הקודש הנחבאים בחומריות העוה"ז והנמשכים מהעליונים בסמל של לבנה וכאן נערכים קרבות של הטוב ברע...
ולפי ערך הירידה, העמל והיגע המושקעים במבצע פרויקט זה, כן נעשית עליתו והתרוממותו (כי תשא) של היהודי המתאמץ ו"טורח"...
בע"ש מתחילה ההתעלות ואז נעשית ההפרדה (לפיקודיהם) של הקליפה מהיהודי עד לטביעתה הסופית בליל שבת כשה' מעניק לנו את הנשמה היתרה ועימה מגיע אלינו עונג השבת.
ואז ממללות שפתותינו בערבית של שבת לנוסח האריז"ל את תפילת "כגוונא" (בסדר קבלת שבת) שנלקחה מהזוהר הקדוש לפרשת תרומה, השחה בתרומות השונות שהעניק העם לבנית המשכן,ובגווניהן השונים המסמלים את המידות, ושע"י התמזגותן והתעלותן, נוטשת אותנו הקליפה ואנו זוכים בנשמה היתרה.
"ואתפרשת מסטרא אחרא, וכל דינין מתעברין… כל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו – ערקין (נמלטים) ואתעברו מנה.." הם הכינויים החריפים, המביעים את רעיון הכפר והפדות מאויבינו.
העטרת על ראשנו של שבת המלכה בעבודת הקודש של ברור הניצוצות, ממשיכה לנו אורות של קודש אותם ניטול ואי"ה נקדש את העולם בשבוע הבא…
