"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו... זהב וכסף ונחושת". (כה', ב'-יג')

התורה מספרת כי בני ישראל אכן קיימו ציווי זה ותרמו מממונם ורכושם לבנית המשכן מן הזהב, הכסף והנחושת.

ברור שקיים הבדל בין הנותן זהב שערכו גבוה יותר, לבין הנותן כסף, שערכו קטן יותר, ועד לנותן הנחושת שערכה קטן אף מן הכסף.

חכמינו זכרונם לברכה הוסיפו וגילו כי בראשי תיבות של כל אחת משלוש המתכות הללו – זהב, כסף ונחושת – רמוז, אופן מסוים של נתינה לצדקה.

זהב – "זה הנותן בריא": היינו אדם שלא חסר לו דבר – הוא בריא ושלם – הנותן צדקה אך ורק בשביל קיום מצות הצדקה. זוהי הצורה היפה ביותר של נתינה לצדקה.

כסף – "כשיש סכנת פחד": תרומה הניתנת על ידי אדם המבקש להינצל בזכותה מסכנה המאיימת עליו. מכיון שהוא מחפש את הטובה האישית שתצמח לו מתרומתו, אין תרומתו שלימה.

נחושת – "נתינת חולה שאומר תנו": החולה הסובל, לפעמים מביאים אותו כאביו לנסות להוושע ממצבו בדרך זו והוא אומר תנו לצדקה. אדם זה נתן את הצדקה רק כאשר חש על בשרו שאין לו ברירה אחרת, וזהו האופן הנחות ביותר בנתינה לצדקה.

ישנה משמעות נוספת, עמוקה יותר, בהבדל שבין הזהב, הכסף והנחושת: הזהב רומז לבית המקדש הראשון. הבית הראשון היה מושלם בכל המעלות ודבר לא היה חסר בו.

הכסף הוא כנגד בית המקדש השני, בו חסרו חמישה פריטים חשובים, כמו למשל, ארון הברית. חסרונות אלו הביאו ל"סכנת פחד" ולהתעוררות חששות, שכשם שחסר מקצתו שמה יחסר כולו והבית יחרב לגמרי – כפי שאכן קרה בסופו של דבר.

הנחושת מרמזת למצבינו עתה, בזמן הגלות. אחרי שחרב הבית בשנית החלה הגלות הארוכה, שכל עוד היא לא הסתיימה הרי עם ישראל הינו בבחינת "חולה" הזועק במכאוביו ואומר "תנו"! כל ישראל פונים לאביהם שבשמים ואומרים: אנא! תן לנו את בית המקדש השלישי, הנצחי.