לו היו מודעים המזדרזים בשמחת החג, כי תאריך הי"א ההתחלתי הוא משמעותי כ"כ ובר חשיבות יתר, הכלום היה הדבר מוסיף לעלץ שבהם ומפיח בהם רוח חיה ורעננה?

לו היינו עומדים מקרוב על סודות התכנים העשירים שהמגילה מסתירה (אסתר) אך מגוללת ומגלה (מגילה) לנו בקריאתה של מגילה, ורשמים אלו מתחברים עמנו ונחקקים, נחרתים בעמקי נשמותינו ומביאים להן הרווחה אוורירית, מרחבים והתרוממות של נפש, הכלום היו חלים מפנה ותמורה בהטבת הקשב שלנו הפעם, שיהיה מרוכז יותר ומתוך שימת לב מיוחדת?

האם תחוש הפעם ההכרה שבנו ברגעים של התדשנות מענגת בשל הבסמים המשכרים ושמני התמרוקים שבמגילה?

מאחורי לדמויות ההרפתקניות של המן ואחשוורוש, הגי וסוס המלך, ומאחורי לתפאורה עתיקת היומין של שושן הבירה, פרס ומדי, מסתתרים כוחות חיים המשיבים רוח של קודש במגילה והמה נכס המורשת שהמגילה מעניקה לנו, הכיצד יביאו הם לנו תנופה של התנשאות משיבת נפש?

הכיצד נביא את מצוות החג לאורח שאינו מאבד צביון תואם למגמה של התעלות בקודש"? הכיצד לא תאבד שמחת החג כיוון ומאזן והסעודה ומשלוח המנות יתנהלו מתוך אווירה של רוח סבא?

באיזו תדמית מנהיגית מתגלמת בעינינו דמויותיהם של מרדכי ואסתר ומהם הלקחים והשלכותיהם עלינו בעיצובו המגובש של אופיינו?

בן הכפר מול בן הכרך

תפיסתו של בן הכרך מול זו אשר של בן הכפר שונות בשל הפער החוצץ בינותם למלך. בן הכרך שקרוב אליו יותר, אינו מתרגש כ"כ וסוער בכל פעם שהוא חוזה בו, כי הוא כבר הורגל למלך, מה שאין כן בן הכפר.

בן הכרך קולט את המחזה באופן של השגה והבנה בעוד בן הכפר אין משיג את יוקרת המלך, אך הוא מודה בה כמי שמודה ברעיון שהוא טמיר ונעלם.

הדבר מקביל לתפיסת מלאכי השרפים את האלוקות בבחינה של בינה היות והם מקננים בעולם הבריאה הנעלה יותר בעוד מלאכי האופנים השוכנים תחתם בעולם העשיה, מתנשאים אל השרפים בשומעם קוראים קדוש,קדוש, קדוש! והם מודים...

דוקא בהודיה של העולם המעשי, בתפיסה של אופני הקודש, כשאין בה השגה הנקלטת באופן פנימי... דווקא לשם נמשכת אלוקות מרמה נישאת יותר, בתדמית לאות הו' שבמילת קדוש, שמגמת התמשכות שלה מתבטאת בצורת אות הו', אבל דווקא האופנים מכונים אופני הקדש, (ללא ו') ובטוי זה של "קדש" מורה על המקור העצמי שאליו אין השרפים מגיעים בהשגתם. זוהי התפארת שבעולם המעשי, שדווקא אליו נמשכים אורות אדירים ביותר.

הדמיון בין השרפים ואופני הקודש בהשגיהם הוא כהבדל שבין בעל תשובה וצדיק גמור שאינו מגיע ברמתו לבעל התשובה בשל חילו שגובר וסוער בשל רוחו הפועמת מגלויי החידושים שנחשפו לפניו.

השרפים מתנשאים בתנועה של רצוא בעוד האופנים שבים לעולם של מעשה, באומרם "ברוך כבוד ה' ממקומו".

ברכה היא ענין של המשכה באופן של שוב ומעשה ואל עולם האופנים נמשכת הארה עילאית ביותר שמקורה ממקור כבודו.

י"א באדר הוא התאריך בו מקדימים בני הכפר לקרוא במגילה והדבר מסמל את תפיסת בן הכפר שהיא מגיעה אמנם, עד לרמה של שם "ו-ה", אבל דוקא לשם נמשך האור משם "י-ה" והכסא של ה' מגיע לשלמותו בעידן שהסהר מלא בו, הלא הוא ט"ו בחודש בגמטריא השווה לשם "י-ה"

הכרך המוקפת חומה מורה על תפיסה של השגה בעולמות נשגבים, אך תפיסה זו מוגבלת ולכן הרגשות שהיא מעוררת, מוגבלות אף הן, בעוד תפיסת בן הכפר נמשכת מאור אין סופי, ולכן הרגש שלהם הוא התבטלות אין סופית.(בעל תשובה)

הכרך היא חומה של תורה החוצצת ומגוננת על היהודי בהיותו שוכן בארץ החומרית, אבל דווקא לכאן ממשיך היהודי בדרגה של אופנים את הקדש שאין לו ממדים והגבלה. (ספר המאמרים תרכ"ט ועפ"י המהרי"ד לפירוש מילות הסדור "והאופנים וחיות הקדש מתנשאים לעומת השרפים")

נס מלובש בטבע

תפיסה רדודה קולטת מציאות של עוצמה בגישה בריונית לשבור את המנגד ולהכניעו והיא תופסת אדם בר עוצמה מחומש היטב, מנצח - ללא התפעלות של הפתעה, היות ועובדה שגרתית היא, כי הגבור שיש עימו צבא אדיר ותחמושת רבה, יכריע.
הפתעת התפעלות מתעוררת, כשמלך לבדו, מנוטרל מצבאו הרב ומתחמושתו –מכריע את יריביו.

יד ההשגחה העליונה בפורים לא שברה את חוקי הטבע ולא הביאה לתשישות בתוקף שלהם, אך חדרה לתוך המערכת החוקית ובהתנהלות של אורח טבע שגרתי, התרחש הנס. דבר זה כבש את לב העם שעמד אז בחרוף נפש נועז על קדוש ה'. רק אור של קדש הנמשך מרמות נשגבות ביותר, יתלבש בחוקי הטבע ולא יבטלם, אור זה הוא ,למעשה, הכח המחיה את הטבע והוא מתגלם לנו בעיתה של קריאת מגילה והוא מחיה את כח השכל שלנו ואת כוחותינו הטבעיים שנרצה אך בקודש. לכן יש משמעות חשובה כ"כ וניכרת לקריאת המגילה, היות וקריאתה מזככת כ"כ ומטהרת את תפיסתנו להיות כלים ראויים לאחוז בקדש.(עפ"י קדושת לוי לר' לוי יצחק מבארדיטשוב)

מאחורי הסמלים שבמגילה

שושן:

אין זו המשכה אלוקית שנמשכת גרידא מעולם סובב של רמת קדש לעולם המעשה של האופנים... אין זו גם המשכה נסית שנמשכה לחוקי הטבע מבלי לשבור אותם אך זוהי המשכה של אור מרמה של שיא המדומה לבוסם המשיב נפש והמתלבש בכלי של שמן תמרוקים, הנזכרים לעיתים כה רבות במגילה.

והתמשכות של זריחה זו הגיעה עד לעיר שושן היא בירא עמיקתא, היות והמקום היה מדומה לשושנה שגוונה השני (אדום) מורה על חטא ואור זה בא להבעיר את האדמומיות הזו וללבן אותה בי"ג מדות הרחמים המשולים לי"ג עלי הכותרת של השושנה.

עוד בימי נבוכדנצאר כרע כל העם והשתחווה לצלם, אך בשל הוכחתם של עזריה ונחמיה, שב העם, וקרא:"לך ה' הגדלה, ולנו בושת הפנים" תשובת העם לא היתה שלמה שהרי תקופה קצרה לאחר התשובה, חזר העם לסורו והשתחווה לצלם בסעודת אחשורוש, וזאת היה בשל הסתת הנשים, כעצת המן לאחשורוש שניסה להמריד את העם נגד רבונם. המן חיקה את עצת בלעם. לו היה העם חזק באמונתו, לא היה מופיע כלל למסיבה שקרא אחשורוש להוקיע את אלוקי העברים בכך שהוציא לעיני כל את כלי המקדש וטען שהם עוברים לידו לצמיתות. שהרי לפי חשובו של אחשורוש, כבר חלפו 70 שנים מאז ראשית הגלות והעם טרם נגאל. נקודת טעותו היתה בחשובו שהחל מאז עזב הגולה הראשון את אדמת הארץ, ולמעשה מתחיל החשוב מאז עזיבת הגלה האחרון את אדמת ארץ ישראל.

אחשורוש

הפער העצום בין הבירא העמיקתא ורמות הקדש היה אדיר ולולא היה מחיש ה' את האור לתחתונים במהירות הבזק, ולולא היה נמשך האור מרמת השיא, לא היה אור ה' מצליח להגיע לעולם לשושן בעוד מועד.

"אחש" היא ראשית שמו של המלך המסמל ענין של חישה ומהירות למצב של "רוש" הוא מקום של מרירות החטאים.

בשיר השירים מדומה ה' לצבי שדהירתו עצומה היא ויכולתו לקפוץ מלמעלה למטה היא אדירה.

הצבי הזה כשרץ הוא, מופנה ראשו אחורנית. הדבר מסמל את עידן הגולה שהוא מצב של אחור וגם לשם נמשכת האלוקות מרמה של ראש. הצבי הזה כשהוא ישן עינו האחת פקוחה, להורות שגם בעידן הגלות משגיח עלינו ה' בעינו האחת בהשגחה נסית. ואולם הצבי הזה מסוגל לנתר ולקפץ לגבהים אדירים והדבר מסמל את ברורם של היהודי את החומריות של פרס ומדי ושחרורם של אורות הקדש שהמשיך ה' לשם. נצוצות אלו יתעלו לרמות של שיא במשל הצבי המנתר לגבהים מתנשאים מאוד.

פרס ומדי:

ה' המשיך לשושן את האורות האלוקיים שהם מקורות התורה והמצוות.

פרס מסמלת רעיון של פרוסת לחם שהיא מזון שנעכל באופן פנימי ורק אם הוא נשבר לפיתים זעירים. כן נלמדת התורה באופן של כל מילה ומילה בנפרד, כל אות לחוד וכל תג, ממש כמו שערות שע"י הסרוק, נפרדים הקשרים וכל שערה עומדת לכשעצמה, אזי משווה הדבר לאדם פאר, כפי שרומז לנו הפסוק על הרעיון:"בסלסלה, תרוממך" הכוונה לתורה.

"מדי" רומזת על מדים שהם לבוש חצוני ומשולים למצוות. ע"י קיום המצוות יוצר היהודי לבוש לנשמתו, המעלה אותה לרמות רוחניות נעלות בעוה"ז, ובגן עדן ישמש לבוש זה שנוצר ע"י קיום המצווה למסך מגן על הנשמה מפני סנוור אור השכינה שיזרח אז.

המן והסוס אשר רכב עליו המלך

שרשו של המן נעלה מרמת עץ הדעת. הוא נמשך מעץ החיים ולו היה מתגבר על העם, אזי היה קיום נצחונו לעד.

ושמו בתורה נרמז אכן, בענין עץ הדעת ומופיע בתמיהה "המן העץ הזה אכלת?"

הכלום, נעלה אתה (המן) בשרשך מרמת עץ הדעת?

עץ הדעת מסמל רמה אלוקית של דעת, בה נעלמת החכמה ותחתה מוחש מאוד הרגש. הדבר מביא לשבירה ומכאן ,אכן, נמשכה שבירת הכלים. המן נמשך משרש שלא היתה שם שבירה ולכן אין להתנשאות חוצפתו של המן בעולמו שום תיקון חוץ משבירה ומחייה.

המן רצה להפריד את העם מאחדותו בה' ואולם מסירות הנפש של העם שהתעוררה לאחר הגזרה, העלתה אותם לאותה רמה עילאית שם האור והחושך שווים, בשל התבטלותם מול האור הגדול ומשם בטל העם את עמדתו הנישאת של המן המתגלמת בסוס, שהגמטריא שלו היא פעמיים גס.(ס=60 ו=6 ס-60 = ג=3 ס=60 + 63= 126)

את הגסות האחת יש לבטל לגמרי ולחלק שמינית של שמינית של הגסות הנוספת, נזקק תלמיד חכם, היות ועל ידה יצליח להכניע את יריביו בתדמית של צינה מקררת ליהדות ובבחינת חום לתאוות. שמינית שבשמינית גאווה היא ,למעשה, חלק האחד מתוך 64 והמה הסך של ל"ב נתיבות חכמה ואליו מתווסף מנין ל"ב של גמטרית המילה לב.

נטית הלב נעה בכוון למעלה ברגש של התנשאות וגאווה ואותה יש לבטל ולהפכה להתבטלות בכיוון הנע למטה, ואולם רק חלק אחד מתוך 64 החלקים הוא גסות של נטית הלב, שצריכים לה, כדי שיוכל התלמיד חכם לגבור על הכוחות המנגדים לו ויחזק את לבו בעבודת ה'. ולכן ,אכן, יצאו מבני המן חכמים שלמדו תורה בבני ברק. הדבר מסמל את גסותו של המן המתעוררת בשל מתנות אלוקה של חכמה, חיל ועושר שהתפאר עליהם בפני אשתו ואולם ההגיון הבריא מורה כי מתנות אלו אינם צריכים להוות גורמים לסיבה לגאווה שהרי ככל שהאדם חכם יותר, הוא מסיק כי עליו להחכים עוד יותר ואילו את העושר והחיל שלו, שמא לא ניצל די הצורך, ואם כן, מה פשר ההתנשאות? ולכן הוא מזכך ומטהר התנשאות זו והוא מכוונה לשמינית של שמינית של גאווה שתלמיד חכם זקוק לה.

מרדכי:

מרדכי נרמז בתורה במילים "ראש מר דרור" שזהו ראש הבשמים שהעניקו למשכן והוא נוצר בגרונה של חיית המושק, מאחר ובצוארה יש מלאי של תאי שומן, העוצרים את הבושם שלא יתאייד ויעלם.

המילה "מר" מורה על מרירות והמילה "דכיא" מסמלת ענין של זוך וטוהר. היכולת לברר את הדם שהוא גורם רוחני מר ותאוותני לאנרגיה חיובית וזכה, יוצרת בוסם מרווה, מענג ומשיב נפש.

דוקא לשכבות הנמוכות ביותר בעולם החומר, נמשכת רמת אלוקות נישאת ביותר, וע"י מידה של התבטלות, מבררים כוחות אלו ומביאים להם תנופה של שיא בסמל של צבי המקפץ לגבהי שיא.

הגי:

הגי מורה על הגה, על התבטאות (הגה) והתמשכות, על נוהג והליכה שהיא משוחררת ועצמאית ואינה נזקקת לתמיכה והובלה. במעמד של התבטלות, נעשה האדם קל באופן רוחני, והוא מתנשא בקלילות מאליו... ולכן בקשה אסתר את הגי, את ההתמשכות למעלה ללא תמיכה של מלאכים, היות והיא הוותה סמל להתבטלות.

הסמלים שבמצוות החג

סעודת החג מנגדת לסעודת העם אצל אחשורוש שגילמה ע"ז, הסעודה הפעם מכוונת להפגין אחדות ה'.

משלוח המנות מורה כי העם אינו חשוד עוד בהנאה מסעודתו של אותו רשע ולכן אוכלים ממנותיו שנלקחים משולחנו. ואולם מאחר שהאם אינו חשוד שאכל טריפות בסעודת אחשורוש, שהרי היה זה כרצון איש ואיש, אין אונס, אין צורך להוכיח את כשרות המזון של העם ולכן אין מקפידים לשלוח בשר או אוכל מבושל שאכילתם אצל היהודי, מצהירה על שמירת כשרותו.

מצוות המתנות לאביונים מורה כי העם התעורר בתשובה שלא בשל עצמו, אך הוא היה אז בבחינת מצבו הרוחני,ירוד כשל העני והיה תאב (אביון) לכל מה שיעניקו לו. היתה זו מתנה ולא בחינת שכר.

שמחת החג היא תנועה המשחררת מהגבלות ומדידה, דרכה משתחררים האורות שהמשיך לנו ה' בימיו של מרדכי, והיא תנשא אותנו לרמה, ששם החושך בסמל של "ארור המן" והאור המקביל ל"ברוך מרדכי" שווים שם, בשל התבטלותם מול האור הגדול, אליו מגיע היהודי בעבודת הפורים שלו.

בכך עולה יום הפורים על מעמד הר סיני, היות ואז כפה עליהם ה' הר כגיגית, והתעוררות של כפיה אינה מגיעה להשגיה של התעוררות עצמאית ומשוחררת כפי שהיתה אצל יהודי שושן, ובכך גם דומה היום הקדוש בשנה, יום הכפורים לפורים (כ' הדמיון) היות וביום הכפורים נעשית ההתעוררות מתוך רגשות אימת העונש, מה שאין כן עבודת התשובה של יום הפורים נעשתה שלא בשל סבות צדדיות אך מתוך התקשרות של עצם הנפש שעומדת למעלה מטעם ודעת ואינה יודעת הגבלה של מדידות.