משה רבינו נצטווה להקים משכן לשכינה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". למעשה, לא היה זה ציווי חד פעמי, אלא הוראה לדורות. הקדוש-ברוך-הוא ציווה כי תמיד יהיה בית בו תשכון השכינה. וכמו שפוסק הרמב"ם: "מצוות עשה לבנות בית לה', שנאמר: 'ועשו לי מקדש'". נמצא שהציווי "ועשו לי מקדש" חל גם על בתי-המקדש שקמו בירושלים, וגם על הבית השלישי, שייבנה תכף ומיד בגאולה השלמה.
 
מסופר במדרש כי משה רבינו ביקש מאוד להיכנס לארץ ישראל, כיוון שידע כי אם בית המקדש ייבנה על ידו, הוא יעמוד לנצח ולא ייחרב. מצד אחד, מזוהים חייו של משה רבינו בעיקר עם גלות: הוא נולד בחוץ לארץ (במצרים) ועד אחרית ימיו נותר מחוץ לארץ. ואף על פי כן נאמר, כי אם הוא היה בונה את בית-המקדש, היה זה בית-מקדש של גאולה, העומד לנצח.
 
הסיבה לכך היא, כי החיים עם קשיי הגלות והתמודדות עמם, מהווים את ההכנה העיקרית לקראת הגאולה השלמה. ולכן אם משה – המכין המובהק ביותר לקראת הגאולה – היה משלים את התהליך ונכנס לארץ ישראל, היית הגאולה השלמה הופכת לעובדה מוגמרת, ובית-המקדש (הראשון) היה עומד לנצח.
 
זו אפוא המשמעות הרוחנית של מה שנאמר ב"תנא דבי אליהו", כי המשכן שבנה משה יתגלה שוב, בבית המקדש השלישי. למשכן ולבית השלישי יש קשר ייחודי: המשכן נבנה על-ידי המכין המובהק ביותר בזמן הגלות לקראת הגאולה, והבית השלישי הוא מבנה לו נזכה מכוחה של  עבודתנו בזמן הגלות. ולכן בבוא העת, יתגלו שניהם יחד ויישארו קיימים לנצח.