יש טיפוסים שהם מתנגדים ליהדות הנאמנה והטהורה, הם מחרפים ומגדפים, משמיצים ולוחמים בכל דרך ואמצעי העומד לרשותם, ויש טיפוסים אדישים, שהם לא לוחמים ולא מפריעים ומזיקים, אבל מצד שני הם אינם מתעניינים ואינם נוטלים חלק בחיים הרוחניים והקדושים, הם חיים את חייהם לעצמם ואינם לוחמים ואף לא מעודדים, אלא מתעלמים והדבר כאילו לא נוגע ולא קשור אליהם. 

 
מצד אחד הטיפוס האדיש שאינו אנטי ולוחמני, פחות מרוחק ומנותק מערכי היהדות בהשוואה לטיפוס הנאבק והלוחמני המטריד ומציק; אבל כשמתבוננים מבעד למעטפת החיצונית של הנהגותיהם מבינים שהאמת היא להפך: 

 
דווקא אותו אדם שלוחם נגד ערכי היהדות מרגיש משיכה סמויה לתורה, ודווקא לכן הוא נאבק נגד, הנובע מ'פחד' וחשש שמא הוא ימשך ויתקרב למורשת היהודית, שהרי עצם העובדה שהיצר-הרע שבלבו נאלץ להפעיל אנרגיה להסיתו ולהדיחו להתנגד לטוב ולקדושה, מוכיחה שהוא חושש ופוחד לכן הוא מתגונן ותוקף. כדי להשקיט את צו-מצפונו על שאינו נוהג בדרך הישרה, הוא מנסה להכחיש את מציאות הקדושה ולצאת נגדה במלחמת חורמה ולטעון שאיננה אמת, אך עצם ההתנגדות והמאבק מוכיחה שהמציאות האלוקית 'נוגעת' ומזיזה לו, לכן הוא מתנגד ומכחיש אותה; 

 
ודווקא הטיפוס האחר, של האדיש שאינו לוחם ואינו מתעניין, הרי זה סימן שיצר-הרע לא 'מבזבז' אפילו טיפת אנרגיה להיאבק נגד, משום שאין לו חשש שהאדם יתקרב לקדושה, בשל ניתוקו וריחוקו הגדול. 

 
הדברים נכונים בכל תחומי החיים, שפעמים רבות דווקא הלוחמים הגדולים נגד הם בעלי הזיקה הכי קרובה, ואנו נתבונן במיוחד בתחום האמונה בה' ונראה עד כמה הדברים קיצוניים: 

 
טיפוס אדיש המאמין במציאות הא-ל, אך הוא חושב שאין לו שום קשר ומגע לאלוקים, כי לדעתו האלוקים סגור אי-שם בשמים העליונים, בתורה ובמצוות "אצל הדתיים" ואינו קשור אליו, ממילא הוא משאיר עצמו חוץ ל'תמונה האלוקית' מתוך מחשבה מוטעית שאין לו זיקה ומגע לאלוקים, הרי במידה מסוימת אותו אדיש גרוע מן האפיקורס המכחיש לחלוטין את מציאות הא-ל: 

 
כי המלחמה התמידית של האפיקורס נגד הא-ל מראה שהענין האלוקי ניצב מולו כל העת, הוא מוטרד ממנו ולכן כל העת הוא נאבק נגדו, כי ייצרו הרע מפתהו ללחום נגדו; אבל על האדיש היצר-הרע הצליח 'להשתלט' הרבה יותר, להשכיח ממנו לחלוטין את המציאות האלוקית, עד שכלל לא יהיה אכפת לו ממנה! עוצמת הרע של פרעה
פרעה הרשע היה 'אב טיפוס' של אדיש לעניינים אלוקיים: 

 
יש גויים הכופרים ומתכחשים לחלוטין למציאות הבורא, כמו סנחריב שברשעותו הגדולה שלח לירושלים את 'רבשקה' שהיה יהודי מומר, ושם "חירף וגידף ביותר" את הקב"ה וטען שאין בורא וביזה את עם ישראל וחזקיהו המלך; 

 
אבל פרעה הרשע - מוסבר בתורת החסידות - התיחס להקב"ה כמו "אלהא דאלהא" (=אלוקי אלוקיהם), הוא הודה בעצם מציאות הבורא, אך טען, בדעתו המטופשת, שהוא האלוקים העליון ותחתיו נמצא אלוקיהם שהוא המקיים את העולם וברואיו ואין להם שום מגע עם הקב"ה - הבורא העליון, אלא רק עם אלוקיהם שהוא המחיה ומנהל אותם, וכך אמר פרעה "לי יאור ואני עשיתיני", הוא עשה את עצמו ואת היאור כעצמאיים ובלתי תלויים בבורא, אבל "אינן .. כפירה בה' לגמרי", משום שהודו בעצם קיום מציאות הבורא בעליונים (אף שמהבחינה ההלכתית גם מחשבה זו נחשבת "עבודה זרה", כאמור). 

 
[ברבות הימים חלו אצל פרעה תמורות ושינויים ביחס לאמונתו, עד שברוב טיפשותו הגיע למסקנה ש"איני ואפסי עוד", הוא ביטל לחלוטין את מציאות הא-ל וחשב שהוא עצמו הבורא]. 

על יסוד הרעיון האמור נבין את דברי חז"ל בקשר לעשרת המכות שנתן ה' על המצריים: "דע לך שאלולי הצפרדע היאך היה פורע מן המצרים", כלומר שאם לא היתה מכת צפרדע לא היה הקב"ה נפרע מהמצרים. 

 
והדברים דורשים ביאור: הרי עשר מכות הכה ה' במצריים ומכת 'צפרדע' אינה הראשונה והאחרונה שבהם ואף לא הקשה והחמורה שמכולם, היו מכות חמורות יותר, שסיכנו את חייהם ושפגעו במקור אמונתם, לדוגמא - 'מכת דם' שהפכה את המים לדם, סיכנה את חייהם בהשבתת מקורות מי השתיה ופגעה באלוהיהם של מצרים בהפיכת היאור לדם, 'מכת כינים' שהחרטומים לא הצליחו לעשותה ונוכחו לדעת ש'אצבע אלוקים היא', 'מכת בכורות' שהיא למעשה הכריעה את פרעה וגרמה לו להחליט על יציאת ישראל ממצרים.

מדוע אם-כן, אומר המדרש, שמכת צפרדע היא שהכריעה את המצריים, ועד כדי כך שלולי מכת צפרדע לא היו המצריים נענשים - "אלולי הצפרדע היאך היה פורע מן המצריים"? 

בפנימיות התורה מוסבר שה' אינו מעניש בני-אדם אלא רק 'מתקן' את קלקוליהם, כי בשונה מבשר ודם שעונשיו נקמה בחוטאים, הרי העונשים האלוקיים מתקנים את פגמי החטאים והחוטאים ואינם נקמה: 

 
פרעה ומצרים פגמו בעולם והרחיקו אותו מהאמת האלוקית הקדושה והחדירו בו רוע וטומאה. עשרת המכות שהנחית ה' בפרעה ובמצרים לא היו עונש, אלא תיקון הפגמים. לכן הקב"ה הכה את מצרים בעשר מכות, כי המצריים פגמו בעשרת כוחות הטבע, והחדירו בכל אחד מהם רוע ואכזריות וחוסר אמונה (הם עשרת הספירות הידועות: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות), ועשרת המכות מכוונות לתיקון כל אחד מהפגמים [פירוט התיקון של כל אחד מהם, ביארנו במאמרינו בשנה שעברה]. 

 
בדברי המדרש "אילולי הצפרדע היאך היה נפרע ה' מן המצריים" אנו מבינים שהתיקון לקלקול האמוני של פרעה ומצרים - אדישות והתעלמות מהבורא - היא דווקא במכת צפרדע. 

יצורים רבים בעולמו של הקב"ה, ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", לכל ייצור תפקיד ותכלית: יש יצורים שהתועלת המופקת מהם גלויה וברורה, כמו בעלי-החיים הכשרים לאכילה, ואף בעלי-החיים שאינם כשרים אך הם משמים לשירות ותיקון האדם והעולם - "שור לעול וחמור למשא", בעלי חיים המועילים לרפואה ובריאות האדם.

גם בעלי חיים שבטבעם להרוג ולטרוף נבראו מאת ה' בטבעם האכזרי כדי לבצע שליחויות קשות (וכי נחש ממית או נחש מחיה?!), להכות ברשעים החוטאים, להעמיד בניסיונות את הצדיקים כדי שישובו בתשובה ועוד, ובלשון המדרש "אני עושה שליחותי אפילו על-ידי נחש ועקרב". 

 
אבל הצפרדע היא ייצור שאינו מביא תועלת גלויה וברורה לעולם ולאנושות [בוודאי בהשוואה לשאר בעלי החיים שבמכות - כינים, ערוב, דבר וארבה], לא בדרך חיובית משום שאינה כשרה לאכילה ולא בדרך השלילית (פגיעה והענשת הרשעים וכו') שכן אינה ארסית ומסוכנת, לכן היא מסמלת את המצב הרוחני של פרעה - האדישות לענינים האלוקיים: בעלי חיים המועילים לעולם מסמלים את היהודי העובד את ה' ומועיל לעולם, בעלי החיים טורפים ומזיקים, מסמלים את הגויים הרשעים הכופרים בה' ומקדשים מלחמת חורמה נגד בני ישראל המאמינים בו; אבל צפרדע מסמלת את קליפת האדישות, שאינה מביאה תועלת לאמונה ואף אינה לוחמת נגדה, היא מתעלמת ומפגינה אדישות וחוסר אכפתיות מכל ענין אלוקי. 

 
ועל ידי שהצפרדעים הלכו בשליחות ה' והכו את מצרים נפרע ה' מן המצריים, משום שזו השבירה המדוייקת לטומאת מצרים, לקחת טיפוס אדיש ואי-אכפתי ולהופכו למקדש שם שמים על-ידי שבמצוות ה' הוא מכה ברשעים החוטאים ובמסירות מלאה ומוחלטת, יותר משאר בעלי החיים שבשאר המכות, קופץ הוא לשריפת מוות בתנורי מצרים, ועד כדי כך שממנה למדו מוסר-השכל שלושת הצדיקים חנניה מישאל ועזריה, - "מן הצפרדעים נשאו חנניה מישאל ועזריה קל-וחומר בעצמן וירדו לתוך כבשן האש". 

בשיחות השנים האחרונות לימד הרבי שאנו עומדים לקבל פני משיח צדקינו, לכן עלינו לסיים את תיקון העולם ולא להשאיר אפילו נקודה אחת שלא מתוקנת. 

 
אחד המשפיעים העניק לדורינו את התואר המפוקפק של "דור הצפרדע", משום שאחת הקליפות המיוחדות בדורינו היא קרירות, אדישות וחוסר-אכפתיות לעניני קדושה, הן אצל הרחוקים לעת-עתה מהתורה ומצוות, ואפילו אצל הקרובים, גם אותם מנסה היצר להרדים, לקרר ולצנן את ההתלהבות מקיום הוראות התורה וה'משה רבינו' של הדור. 

 
עלינו ללמוד קל-וחומר מהצפרדעים - כשלושת הצדיקים, חנניה, מישאל ועזריה - ולא להרתע ולהתבייש, לקפץ למדורת אש העולם ולחדור מבעד לקליפת האדישות ואי האכפתיות ולשלהב באש הקדושה את 'אנשי הצפרדע' האדישים, ובמיוחד את התינוקות שנשבו, ש"לא ידעו את יוסף" במובן הרוחני, שלא טעמו טעם תורה וחסידות ולא זכו לראות בעיניהם את הרבי המעורר ומדליק את המנורה הטהורה בלב כל יהודי, משום שצמחו בערוגות רחוקות מהמעין-החי של החסידות. 

 
שבירת קליפת הצפרדע והתלהבות הקדושה, תחיש את הגאולה, נאו ממש.