הדבר האחרון שאפשר ללמוד מהחשיפות של ויקיליקס הוא שמסמכים ממשלתיים דורשים הגנה טובה יותר. זה לא שהם לא דורשים הגנה טובה יותר, אבל אין זה המסר העיקרי מהפרשה. מסר חשוב יותר שאפשר לדלות מהמבוכה שמחולל ג'וליאן אסאנג' הוא שאם רוצים לקדם מדיניות מסוימת בצורה מוצלחת, אי אפשר להפריד בין תהליך הגיבוש של המדיניות לבין שיווק המדיניות.
ויקיליקס מבדרים אותנו ומביכים את מקבלי ההחלטות יותר מאשר מגלים לנו דבר מה משמעותי, משום שהם מציגים בפני כל תכונה אנושית קלוקלת ונפוצה. אנחנו פעמים רבות לא עוצרים בעצמנו מלומר, בחדרי חדרים, דברים נוראיים על אנשים מסוימים, וכעבור זמן, אם אנחנו בעלי מודעות לרעיונות הפנימיים של איסור לשון הרע, אנו חשים רע עם עצמנו על שריכלנו על אותו צד שלישי בצורה כה חופשית. אנחנו, האנשים הפשוטים, כמו בכירי הדיפלומטים, נהנים לרכל, לשפוט, לקטלג, לפשפש, לרגל, לעתים לצורך ולעתים שלא לצורך. ופעמים רבות כשאנו נאלצים להתמודד עם נטייתנו זאת, אנחנו בוחרים להתעלם, לבחור את מי להאשים, להכחיש.
ביחסים האישיים, הנזק הנגרם כתוצאה מדו-הפרצופיות המוכחשת שלנו, מכפל הלשון, מחטטנות ורכילות צהובה הוא יחסית נמוך לעומת הנזק הדיפלומטי הנגרם כאשר המדיניות המקודמת בחדרי חדרים שונה מזו המוצהרת בריש גלי. נדמה שעד ויקיליקס השלמנו עם חוסר הנכונות של אנשי הציבור להציג את אותם הפנים בחדרי חדרים וכלפי חוץ.
אנחנו כמעט מצפים לרגע שבו תיחשף אי ההלימה בין עולמם הפנימי, הציני וקר או מלא תאוות נסתרות, לבין התנהגותם החיצונית.
'תוכו כברו'
ההתפתחות הטכנולוגית שבה כל שיחה של כל אחד מאיתנו עשויה להיות מוקלטת וכל תנועה מצולמת, דוחקת אותנו להתבונן טוב יותר באופן שבו אנחנו מלבישים את נפשנו. קרי בדיבורים ובמעשים שלנו. היכולת הטכנולוגית לחשוף בקלילות מדהימה שיחות ופעולות שלא לציטוט היא מקדם מוסרי רב מעלה. ואם לחדד את הדברים, התקשורת, בהיבט היהודי האופטימלי, היא לא נייטרלית מבחינה ערכית ובוודאי שלא שלילית, אלא היא נושאת בצו מוסרי ראשון במעלה. אור השמש הטכנולוגית מתגלה כחומר החיטוי הטוב ביותר, ש'רשעים' נשרפים בו ואילו '..צדיקים מתרפאים בה'.
היהדות מאז ומעולם הדגישה כי ההתנהגות המוסרית צריכה להיות כזאת שפיו ולבו של אדם שווים. אין הכוונה שהוא צריך לומר מה שהוא חושב, או מה שהוא מרגיש, אלא שהוא צריך להקפיד על מה הוא מרגיש, מה הוא חושב, מהן תאוותיו, ולהיזהר מהאופנים שבהם הוא עמל כדי להשיגם לעצמו.
התלמוד מתאר מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לגבי התביעות המוסריות מהיחיד. בית הלל מסתפקים בכך שהאדם 'ינקה' את דיבורו ומעשיו. בית שמאי תובעים גם מחשבות מתוקנות. בית שמאי מורים דרישה ש'תוכו כברו', שפנימיות האדם תהיה כחיצוניותו. עמידה בקריטריון שכזה הוא כעין הגשמת העתיד לבוא, החזון המוסרי הנשגב של האנושות.
'נעוץ סופן בתחילתן'
מסר לא פחות חשוב אליו דוחף אסאנג' הוא שכדאי לחשוב מראש על התוצאות של ההתנהגות הנסתרת.
השכל האנושי הוא הכלי הראשון במעלה להסדיר את פעילות האדם והקיבוצים החברתיים בעולם. העולם נברא כך שהסדירות הטבעית מאפשרת לנו לגלות במידת מסוימת של סבירות מה יהיו תוצאות מעשינו. כשאנחנו נוהגים באופן שונה מזה שאנחנו מצהירים עליו, אנחנו צריכים לקחת בחשבון שהטכנולוגיה תחשוף אותנו במוקדם או במאוחר, ונצטרך לעמוד מאחורי פעולותינו ועמדותינו הנסתרות.
המסר הזה הוא הראשון שעולה מיום עשרה בטבת. בניגוד לדעה הפופולארית לגבי שוליות הצום, מבין ששת הצומות הנהוגים, צום עשרה בטבת נושא בחומרה רבה ביותר. עדות לכך היא, שכיום הכיפורים, הוא היחיד שאינו מתבטל אם הוא חל בשבת. תשעה באב נדחה מפני השבת ואילו עשרה בטבת איננו (למרות שהוא לא יחול בשבת לעולם).
בעשרה בטבת החל המצור של נבוכדנאצר, מלך בבל, על ירושלים, לפני כ-2500 שנה, בימי בית ראשון. מצור שהוביל בסופו של דבר לכיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש. ביום זה לא מתאבלים על הרוגים, אלא על חוסר היכולת לראות כיצד ההתחלה מקפלת בתוכה את כל ההשתלשלות העתידית. ספר יצירה מנסח זאת בכך ש'נעוץ סופן בתחילתן'.
בבל היא גם לשון בלבול, אובדן דרך, חוסר יכולת להבחין בין עיקר לטפל, אמת ושקר, מוסרי וקלוקל. צום עשרה בטבת מלמד שכשבבל, הבלבול ואובדן האור המוסרי לאורו צועדים, צר על האדם, הוא צריך להבין שהוא נמצא במסלול שלילי שסופו יהיה מר. המצור הוא זמן מצוין עבורו להתבונן ולתקן לא את שפתו החיצונית אלא את סיבת הקלקול, את הפנייה הפנימית, את הגישה האמיתית.
עצם הצום מלמד כי לא מספיקה רק ההבנה התיאורטית, ההארה האינטלקטואלית. התענית נועדה שהדברים יחדרו לחיים הגשמיים. לגוף עצמו, ויבואו לידי ביטוי במעשים היומיים, בכל רובד של פעילות.
גישת התקינות הפוליטית (Politically correct), מבשר אתר ויקיליקס, היא גישה קלוקלת אם היא רק מחביאה תופעות מתחת לפני השטח ומונעת מאיתנו להשתפר באמת במובן הפנימי. לכן, בעידן הטכנולוגי, בעידן החדש, זוהי גישה מיושנת הן ליחסים הבינלאומיים, הן ליחסים הפוליטיים והן ליחסים הבינאישיים. בלשון אחר, לא צריך להיראות טוב, צריך להיות טובים.