כאשר נצטווה משה רבינו ללמד את הכוהנים את מצוותיהם הייחודיות, נאמר לו: "אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם". המילים 'אמור... ואמרת' הן כפילות לשון. את הסיבה לכפילות מפרש רש"י: "להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, ללמד כי מעבר לצורך של הכוהנים הבוגרים להקפיד בעצמם על מצוותיהם, מוטל עליהם גם לחנך להן את הכוהנים הצעירים.

הכוהנים עוסקים במלאכת הקודש בבית-השם ונדרש מהם לעמוד ברמה רוחנית גבוהה יותר מאשר כל אדם. לפיכך מדגישה התורה אצלם את חשיבות החינוך, ללמד כי גם את הילדים יש לחנך לסטנדרטים רוחניים גבוהים. אולם זו לא הוראה שמיועדת דווקא לכוהנים. עצם העובדה שרש"י מציין הסבר זה בפירוש שמיועד לכל יהודי, מכל שבט ובכל רמה שהיא, מלמדת כי על כל אחד לכוון את בניו ולחנכם לאיכותיות רוחנית.
 
חינוכם של הקטנים מועיל לא רק למתחנכים אלא גם למחנכים. כך ניתן לדייק בלשון רש"י – "להזהיר גדולים על הקטנים": על-ידי שמזהירים הגדולים את הקטנים ומחנכים אותם – הם נעשים בעצמם מזהירים במובן של זוהר ואור.
 
אל שלמות הזוהר והאור נגיע בימות המשיח, כמו שכותב דניאל: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". כל עוד אנו בגלות נדרש מאיתנו לסייג את עצמנו ולעמול קשה על ההתקדשות האישית כדי להיות במצב מזהיר. אך בתקופת הגאולה, עת יתקיים החזון "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב) – יאפוף אור הקדושה את כל העולם וממילא נהיה כולנו זוהרים ומאירים.