האם זה שלא נעיר על הנהגתו השלילית יגרום להתרופפות הקשר שלו עם המשפחה או הקהילה, או שכיוון שבמעמקי נפשו גם הוא רוצה להרגיש שייך ומחובר ולא מנותק, הרי דווקא ההתעלמות תגרום לו לשנס מותניים בעצמו ולהתנהג לפני כללי המוסר והנימוס החברתי והמשפחתי?

בסוד שאלה זו טמונה מחלוקת בין חכמי ישראל בהלכות קרבן העומר:

קורבן העומר

מצווה מיוחדת ויוצאת דופן היא מצוות העומר, עליה מסופר בפרשת השבוע:

החקלאי עמל לפרנסתו הוא חורש וזורע את שדה התבואה בתחילת ימי הסתיו ובחלוף ימי החורף התבואה בשלה ומכונה לקציר, כדי להכין ממנה מזון לאכילה, אך אומרת התורה - לא! חובה עליו להמתין עד יום שני של חג הפסח, אז יקצרו תבואה ויביאו קורבן העומר "לראש המשפחה", דהיינו לה' לבית המקדש, "קורבן העומר", ורק אז מותר לכל בני המשפחה, בני העם היהודי, לקצור ולאכול מהתבואה החדשה שלהם.

מצווה זו מחנכת את היהודי להכיר באמת הצרופה, שהקב"ה מהווה ומחיה את הייקום כולו וגם צמיחת התבואה הנראית כפעולת הטבע - נעשית בחיק ורצון הבורא בלבד, לכן יש להכיר בבורא ולתת לו את ה"ראשית קצירכם" ורק אחר-כך לקחת לעצמינו.

כאמור זו מצווה מיוחדת ושונה ממצוות אחרות, גם ממצוות שהם לכאורה דומות לה, כמו מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מכל הפירות והירקות:

אמנם כשם שאסור לאכול תבואה חדשה לפני הקרבת קורבן העומר, כך אסור לאכול פירות וירקות לפני הפרשת תרומות ומעשרות, אך במהות המצווה הבדל עצום ביניהם, לא רק בכך שהעומר קרב על המזבח ותרומות ומעשרות ניתנות לכוהנים וללויים לאכילתם האישית ואינם עולים על מזבח ה', אלא עוד זאת, יש הבדל מהותי נוסף ביניהם:
הפרשת תרומות ומעשרות אינה מוגבלת בזמן - מיד אחר שהפירות והירקות צמחו, הרשות נתונה לקטוף ולהפריש מהם תרומות ומעשרות כדת וכדין ולאכול ככל אוות נפשינו ללא הגבלה במועד הקטיף ואף ללא הגבלה של מסירת התרומות ומעשרות לכהן וללוי, כי אחר שהבעלים הפרישו תרומות ומעשרות, אף שהם עדיין מצויות בידי הבעלים, שטרם נמסרו לכהן וללוי, יכול בעל-הבית לאכול מפירותיו המעושרים ומתוקנים, כי ההפרשה בוצעה והמסירה לכהן וללוי אינה מעכבת;

אבל מצוות העומר מגבילה את היהודי בזמנים - תבואה חדשה (שהשרישה אחר פסח שנה שעברה) הראויה לקצירה לפני פסח, אסורה בקצירה עד אחר ההקרבה במקדש ביום שני של פסח:

אדם השקיע הון-עתק, רכש שדה, ניכש, חרש, זרע, זיבל, דישן, השקה ועוד ועוד, צמחה תנובה חדשה בשדהו והוא משתוקק לאכול ממנה, אומרת לו התורה: רק רגע, המתן, המתן עד יום שני של פסח, המתן עד ש"ראשית קצירכם" תובא לבית ה' אלוקינו, רק אז תוכל גם אתה להנות מתנובת שדותיך המשובחים, לקצור ולאכול ממנה.

המצווה לאנשים הרחוקים

האם המצווה קיימת רק בארץ ישראל או גם ליהודים הגרים בחוץ לארץ:

יש מחכמי ישראל הפוסקים שגם תבואה של יהודי חוץ לארץ צריך להמתין בקצירתה ואכילתה עד יום שני של פסח ויש אומרים שרק בארץ ישראל צריך להמתין ואילו בחוץ לארץ אין צורך להמתין, וניתן לקצור ולאכול מיד כשהיא בשלה ואין חובה להמתין להקרבת העומר בפסח.

סיבת המחלוקת לפי הפשט: בדרך-כלל המצוות שהם חובת הקרקע (כמו הפרשת תרומות ומעשרות, שמיטה וכדומה), מוטלות רק בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ ולפי הכלל הזה גם מצוות העומר התלויה בגידולי הקרקע, מוטלת רק בארץ ישראל ולא בחו"ל; מצד שני התורה מדגישה ואומרת במצוות העומר "ולחם .. לא תאכלו .. עד הביאכם את קורבן אלוקיכם .. בכל מושבותיכם", שמשמע בפשטות בכל מקום שיהודי גר ויושב, לא רק בארץ ישראל אלא גם בחו"ל, "בכל מושבותיכם" - צריך להמתין לקורבן העומר.

הסוד הפנימי של שתי השיטות הללו (אם צריך להמתין בחו"ל עד להקרבה במקדש) נעוץ בשתי הגישות החינוכיות האמורות, איך מקרבים אדם שהתרחק והתנתק מהעולם הרוחני – האם לעשות מאמצים ולקרב אותו או דווקא להיפך "לדחות אותו" תוך תקווה שהדחיה והריחוק תגרום לו תשוקה ורצון לשוב ולחבור לעולם הרוחני אלוקי:

ארץ הקודש היא מקום הקדושה ש"עיני ה' אלוקיך בה", בה קיימת קירבה ודבקות לה' אחד ואילו חוץ לארץ, "ארץ העמים" יש בה טומאה וריחוק מהקדושה האלוקית, בני ארץ הקודש מחוברים לקדושה והם חשים שהעולם מנוהל בידי ה' ולכן הם מכירים בכך שאת 'ראשית תבואת האדמה' צריך לתת לאדון הכל - בורא העולם בקורבן העומר ורק אחר-כך ניתנת התבואה לאכילה לבני האדם;

ואילו בני חו"ל הרחוקים מארץ הקדושה אינם חשים כך כבני הארץ, ונחלקו חכמי ישראל איך נקרב אותם ונחדיר בהם את ההכרה באמת האלוקית:

יש סוברים שדווקא על-ידי שנצווה עליהם לזכור את בית המקדש, ונאסור עליהם לקצור תבואה עד הקרבת העומר - נעורר אצלם את הזכירון וההכרה בה'; ויש סוברים להיפך, שדווקא זה שלא נטיל עליהם את המצווה, ונתיר להם לקצור בלי צורך להמתין לקורבן, זה עצמו שלא סופרים ומחשיבים אותם יעורר אצלם הכרה בשפל מצבם האישי וידליק את להט התשוקה להתחבר באמת האלוקית.

לעורר ציפיה לגאולה

במובן מסויים שתי הגישות הללו קיימות גם ביחס למצב הנוכחי של הגלות:

משחרב המקדש ועם ישראל כולו נמצא בעמקי חושך הגלות הנוראית, כיצד נבעיר את להט האמונה בה', לקיום תורה ומצוות בהידור ולעורר את הציפיה והתשוקה לביאת המשיח בגאולה השלימה:

האם הדרך היא לעורר ולטפטף ולדבר כל הזמן עוד ועוד ולהסביר עד כמה שהדבר חסר, או לא לעורר ודווקא מעמקי חושך הגלות יעוררו לגלות את הניצוץ האלוקי החבוי בלבו של כל יהודי פנימה.

הרבי מלמדינו שחובה גמורה היא לעורר ולהבעיר את ניצוץ האמונה בה' ובגאולה השלימה, על-ידי שנוסיף ונרבה לדבר עליו, ללמוד את עניני הגאולה ולהרבות בדיבור על הציפה לגאולה, וזה עצמו יעורר את כל ישראל את הכמיהה לביאת משיח צדקינו, יבוא ויגאלינו במהרה בימינו בקרוב ממש.

"איסור חדש" בזמנינו

בשולי הדברים חובה להבהיר ענין שיש בו הוראה להלכה למעשה:

לאחר שחרב המקדש ופסקו להקריב "קורבן העומר", נחלקו הפוסקים האם עדיין קיים האיסור לאכול חדש: יש אומרים שגם בזמן הגלות אסור לאכול מהתבואה החדשה עד (סוף) יום ט"ז בניסן, ויש אומרים שאין איסור (מדאורייתא או מדרבנן). יש אומרים שהאיסור קיים רק בארץ ישראל ויש אומרים שגם בחוץ לארץ. יש אומרים שהאיסור קיים רק בתבואה של יהודי ויש אומרים שגם בתבואה של גוי.

אדמו"ר הזקן מכריע (סתפ"ט, כט-ל) שהאיסור קיים גם בזמנינו, והוא מוסיף שלמעשה אין העולם נזהרים באיסור [בחוץ לארץ], אבל "כל בעל נפש לא יסמוך על המתירים, ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו, כהסכמת רוב הראשונים והאחרונים, שהחדש נוהג מהתורה אף בחוץ לארץ, ובכל מקום, אף בשל נכרים - כי כן עיקר".
הצמח צדק כותב בתשובותיו שמנהג מדינותינו לאסור "חדש" של ישראל ולהתיר חדש של גוי. ובתשובותיו פוסק אדמו"ר הזקן שלצורך אכילת מצת-מצווה בליל-הסדר ניתן להקל בזמנינו ולאכול מצה שמורה מקמח חדש, גם של יהודי.

לענין שתיית בירה שיוצרה מחדש - יש מקום להקל (כי אינה מיוצרת משעורים ממש, היא רק הועמדה ובושלה בהם, ודינה כ"תערובת" בחדש, שיש להקל). בשולחן ערוך (שם) קובע אדמו"ר הזקן ש"הנזהר מחדש, יש לו להיזהר גם מיין-שרף וממי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר", אך למעשה (בתשובה כ) הקל והתיר.

בשיחת אחרון של פסח תש"מ אמר הרבי שלפועל אין נזהרים בזמנינו באיסור חדש, אך לא ברור האם כוונתו הקדושה רק בחוץ-לארץ או גם בארץ-ישראל.