צום עשרה בטבת הוא היום בו פתח נבוכדנצר מלך בבל את המצור הצבאי על ירושלים, שהסתיים בחורבן בית-המקדש הראשון. בדור האחרון התווספה לתאריך זה משמעות נוספת: רבני ישראל קבעוהו כ"יום הקדיש הכללי" אחרי כל הנספים במלחמת העולם השנייה שלא ידוע תאריך הירצחם.
 
בתוכנו חיים עדיין יהודים רבים שחוו על בשרם את אימי המלחמה ואיבדו בה נפשות קרובות ויקרות. ששים ושלוש שנים הם נושאים עמם כאב איום ונורא ומתקשים להירפא מצלקותיו. 
 
עשרה בטבת מגיע ובא לאחר ימי חג החנוכה. הסמיכות בין התאריכים מעצימה אצל רבים את התהייה, האם אין ההיסטוריה שלנו משקפת התנהגות של איפה ואיפה. מדוע אז, בימי הבית השני, הציל הקדוש-ברוך-הוא את עם ישראל מצבא יוון המהולל ואילו בימי מלחמת העולם השנייה לא זכו ששה מיליון יהודים להינצל ממכונת ההשמדה הנאצית? מדוע אז נשמרה לילדי ישראל הזכות לשחק בסביבונים ואילו בשואה איבדו מיליון ילדים את הזכות הזו, עם קיפוד פתיל חייהם בתאי הגזים?
 
למעשה, ניתן לשאול את השאלה הזו כלפי הרבה אירועים. למה כאן אירע כך ושם אחרת. מדוע פה חולל השם נס ושם לא. ברובם ככולם של המקרים, התשובה זהה: אין לנו תשובה! כלומר – לנו, בני-האדם המוגבלים, אין את המידע שיסביר את ההתנהלות האלוקית. למעט מקרים ספורים שבהם גילה לנו הקדוש-ברוך-הוא על-ידי עבדיו הנביאים את פשר מהלכיו – הכול נותר מבחינתנו חתום וסתום, ואין לנו מה לנסות להבין, כי אין לנו סיכוי להבין.
 
מה שכן חשוב שנדע הוא מה שהבורא הואיל בטובו לגלות לנו: הכול, ללא יוצא מן הכלל, הכול לטובה. גם המקרים והאירועים הגרועים ביותר והשחורים משחור, גם הם חלק מתהליך אחד ארוך שמוביל אותנו אל הטוב הנצחי האמיתי שיתגשם בגאולה השלמה.
 
זהו תהליך שנביאי ישראל המשילו ללידה. הדרך ללידה רצופה חוויות של חוסר נוחות ושל כאב שברגעים קריטיים ממש בלתי נסבל, אבל הידיעה כי התהליך מוביל למשהו נפלא מאין כמוהו – לחבוק ילד – נותנת כוח לעמוד בכל הכאבים ולהתגבר עליהם. וכך בדיוק הדרך לגאולה רצופה גם היא חוויות של כאב חריף וקשה מנשוא, אבל הידיעה כי הכול חלק מתהליך שיסתיים בהגשמת חלום הדורות – התגלות המשיח – נותנת כוח לעמוד בכל הכאבים ולהתגבר עליהם.
 
                                                      *
 
מי שמכיר את הביוגרפיה של הרבי מליובאוויטש יכול להקביל גם כן בין שני אירועים דומים, שהסתיימו כל אחד בדרך אחרת: לפני שלושים שנה עבר הרבי התקף-לב קשה, שגרם לרופאים לחשוש מאוד לחייו. לפועל, כעבור שבועות ספורים חזר הרבי לתפקוד מלא, לאושרם הגדול של חסידיו ומיודעיו.
 
לעומת זאת, כעבור ארבע-עשרה שנים שוב עבר הרבי אירוע קשה – שבץ מוחי – והפעם לא חזר הרבי לתפקודו כמו לפני כן. אמנם זכינו לאחר מכן כי הרבי ייראה לקהל ואף יעודד את שירת ההמונים לפניו: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד – אבל לאחר מכן, גם זכות זו נלקחה מאיתנו ומזה שנים ארוכות מאוד אנו שרויים בהעלם והסתר קשה וכואב.
 
אין, אין אף אחד שיוכל להסביר מדוע ולמה. מדוע לפני שלושים שנה החליט הקדוש-ברוך-הוא כך – וכעבור ארבע-עשרה שנה הוא החליט אחרת. אבל כאמור, דבר אחד ברור: ברור לנו כי הכול חלק מתהליך שמוביל אל הטוב הנצחי והמושלם, הטוב שיתגשם עם התגלותו של הרבי כמלך המשיח, והידיעה הזו נותנת כוח לעמוד בכאב ולהתגבר עליו.