היכל הישיבה הגדול והנהדר נשטף וקושט כדבעי. שולחנות ארוכים ומאות כסאות הוצבו לכל אורכו. מביתו של הרבי הוצאו כלי הפאר "וכלים מכלים שונים יפים ונהדרים", והוצבו על השולחנות.. ● תיאור נלבב ומרגש מהתוועדות י"ט כסלו תרס"ב, בו נתגלה לראשונה כי י"ט כסלו הוא "ראש השנה לחסידות"...
א
"גוט יום-טוב! גוט יום-טוב!" – נשמע קול צהלה ורינה בהיכל הישיבה הגדולה בליובאוויטש בליל היום הבהיר ראש-השנה לחסידות תרס"ב שבאותה שנה חל בליל שבת – כבשנה זו. המוני נרות דולקים ומאירים באור יקרות, ומשווים מראה של גלים בים האורות. השולחנות ערוכים כיד המלך – אך בעיקר, העינים קורנות, הלבבות הומים ומתפעמים – חג לנו חסידי חב"ד. חג לנו תלמידי ה'תמימים' המסולאים בפז, חגה של תורת החסידות, ובעצם חגה של הבריאה כולה...
השמחה הפנימית מרקיעה שחקים, אולם לא רבים ידעו כי שמחה זו כמעט והופרה. ומעשה שהיה...
ב
חודש כסלו. חודש זה הוא חודש החגים והגאולה. כבר בתחילתו של החודש התשיעי נישאות העינים אל החגים שבו – חגי הגאולה של כ"ק אדמו"ר הזקן וכ"ק אדמו"ר האמצעי. חג הגאולה י"ט כסלו נחגג מדי שנה בהיכל הגדול של ישיבת ליובאוויטש ברוב עם ובהדרת מלך, כאשר הרבי הרש"ב יושב בראש ומתוועד התוועדות של חג. מלבד מאות התמימים הלומדים בישיבה, מגיעים גם המוני חסידים ואפילו בעלי-בתים מליובאוויטש, כדי לשהות בהתוועדות זו עם כ"ק אדמו"ר הרש"ב.
מה נהדר מראה פני הרבי. פניו קורנות באור עילאי, אור של שמחה ניבט מזיו פניו הטהורות. התוועדות של יום זה נחגגת כיאה וכראוי ליום גדול וקדוש. הרבי הרש"ב אומר מאמר דא"ח ומרבה לומר שיחות קודש המענגים את הלב והנשמה. למרות שגם גשמיות לא חסרה בהתוועדות חגיגית זו - הרי מי שם לבו ל'קטנות' שכאלו?!...
כסלו תרס"ב. באותם ימים הרימו שונאי ישראל ברוסיה את ראשם והחלו לרדוף את העם היהודי. עילה מצאו להם הזדים, בכך שתפסו את החסיד ר' מענדל הורנשטיין, גיסו של הרבי הרש"ב, והעלילו עליו עלילת שווא כאילו שרף את בית החורשת שלו כדי לפגוע בסחורה נוספת שהיתה במקום של גוי פלוני. זו היתה עלילה נפשעת ובזויה שלא נמצא לה בסיס, אך צורר היהודים אורך הדין שמאקאוו מצא בקעה להתגדר בה. עד מהרה נאסר ר' מענדל הורנשטיין והושם מאחורי סורג ובריח בהמתנה למשפטו.
צערו של הרבי הרש"ב היה גדול מנשוא. "ענן כבד שכן על פני אבי", מתאר הרבי הריי"צ את כאבו של אביו הרבי. ביום ה' בכסלו תרס"ב, נאלץ הרבי לעזוב במפתיע את ליובאוויטש ולנסוע למוסקבה כדי לנסות ולהשתדל עבור האסיר ולהעמיד עבורו עורכי דין מהשורה הראשונה בנסיון להוציאו לחופשי.
נסיעה זו של הרבי היתה פתאומית ובלתי צפויה. בתחילה חשבו הכל כי הרבי עוד יספיק לחזור לקראת היום הבהיר י"ט כסלו, אולם ככל שארכו הימים, הבינו החסידים והתמימים כי כנראה שלא יזכו להסתופף במחיצתו של הרבי ביום הזה.
הספק הפך למוחשי יותר בעקבות אסיפת ועד תלמידי התמימים בנוכחותו של מנהל הישיבה הרבי הריי"ץ, שהודיע רשמית כי ספק גדול אם אביו הרבי יגיע בזמן. למרות זאת הורה מנהל הישיבה, כי על התלמידים לארגן את סדר היום של י"ט כסלו כפי שהיה בכל השנים - כאשר כל התלמידים מהישיבה הגבוהה והישיבה הקטנה אוכלים את סעודת החג ביחד עם המשפיעים, המשגיחים, ראשי הישיבה, מגידי השיעורים ואפילו עם פקידי המשרדים של הישיבה. סעודה זו היתה חגיגית ומיוחדת, ובניגוד לרגיל שהתלמידים סעדו בחדר האוכל של הישיבה, הרי שסעודה זו התקיימה באולם הגדול והרחב של הישיבה.
ועד תלמידי התמימים - שהיה מורכב מהבחורים המבוגרים והרציניים של הישיבה - ששמע את דבריו של הרבי הריי"ץ נדהם. בעיני אחדים מהתלמידים עלו דמעות... בלב כולם קיננה תשוקה פנימית עזה להיות במחיצתו של הרבי בהתוועדות זו, לחזות בזיו נועם פניו ולשמוע כל הגה היוצא מפי קודשו - והנה, לפתע שבר...
במשך כל ימות השבוע שלפני י"ט כסלו, נמשכו ההכנות כרגיל מתוך תקווה ואמונה כי אולי בכל זאת יחזור הרבי לליובאוויטש. ועד מיוחד של הבחורים הוקם לצורך ארגון ההתוועדויות והחגיגות. אורחים רבים זרמו לליובאוויטש לקראת היום הגדול, ובהם זקני החסידים המפורסמים רבי דוד צבי חן מצ'רניגוב (הרד"ץ) החסיד המופלג רבי דוב זאב קאזניקוב רבה של יקטרינוסלב. הייחול והציפייה מילאו את הלבבות. מי יודע, אולי בכל זאת...
בין כה וכה התכנסה הנהלת הישיבה לדון בסדרי החגיגה הצפויה, והוחלט כי למרות שהרבי לא יהיה בגשמיות, הרי שהכל יתנהל כרגיל כפי שהיה מאז ומקדם. עוד החליטו המשפיעים פה אחד, כי גם התמימים שכבר קיבלו היתר מיוחד לבוא לי"ט כסלו לליובאוויטש על סמך זאת שהרבי יתוועד – ההיתר שלהם ישאר בתוקפו..
יום חמישי י"ז כסלו. מחר בערב אמורה להתקיים ההתוועדות הגדולה. למרות קוצר הזמן עדיין פיעמה האמונה בלבבות: 'רצוננו לראות את מלכנו'. איש לא התייאש משביב התקווה כי אולי יופיע הרבי לשהות עם חסידיו-תלמידיו-בניו-אהוביו. אך ככל שנוקפות השעות "מתגבר ענן העצבות", כלשונו הציורית של הרבי הריי"ץ.
בשעה שמונה בבוקר נפגשים שני החסידים הדגולים כבירי המח, הרד"ץ ורבה של יקטרינוסלב, ודנים ביניהם באפשרות לבקש מהרבי שיגיע במיוחד, או אפילו שכל התלמידים יגיעו אליו... בשעות הערב המוקדמות נכנסו השניים אל הרבנית רבקה, אמו של הרבי הרש"ב, וביקשו ממנה שתבקש מבנה לבוא לליובאוויטש ואפילו ליום אחד. הם שיערו כי הבן לא יסרב למצוותה של אם...
נענתה הרבנית בחכמת לבה: "בטוחה אני כי אילו היה באפשרותו להגיע לכאן, בוודאי היה בא". לאחר הרהור קל הוסיפה בבינתה היתירה: "איני יכולה לבקש ממנו דבר שאין דעתו הקדושה מסכימה לה" - - -
קיבלו וסברו שני החסידים, ויצאו מחדרה בכובד ראש.
ג
בשעה שמונה וחצי בערב של יום חמישי נקש הדוור במשרד ישיבת "תומכי תמימים" והביא עמו מכתב חתום וצרור. מנהל הישיבה הרבי הריי"ץ פתח את המכתב ונעמד בחרדת קודש. היה זה מכתבו של אביו הרבי. הוא קרא את המכתב וראה כי זהו מכתב יסודי המבאר את פרשת החג הקדוש – והוא נכתב במיוחד לקראת ההתוועדות הגדולה שאמורה להתקיים למחרת בערב, בבחינת 'יהא מכתב זה חילופו'...
לא היה גבול לשמחתו של הרבי הריי"ץ. הוא מיהר אל היכל הישיבה הגדולה, עלה על הבמה ובמעמד המשגיחים והמשפיעים הכריז הכרזה חגיגית: "זה עתה זכינו לאגרת קודש מכבוד קדושת אבי מורי ורבי. אגרת זו ששלח מבארת את פרשת החג הקדוש הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה. בעזרת ה' יתברך, מחר בשעת ההתוועדות חג הגאולה יוקרא מכתב זה ברוב עם".
רבים מהבחורים התעודדו. הרוח התרוממה במקצת, אם כי הכל הבינו כי מכתב זה אינו יכול להשלים את חסרונו של הרבי בכבודו ובעצמו.
בין כה וכה עבדו חברי ועד החגיגה מסביב לשעון כדי להספיק להכין הכל עד כניסת השבת. היכל הישיבה הגדול והנהדר נשטף וקושט כדבעי. שולחנות ארוכים ומאות כסאות הוצבו לכל אורכו. מביתו של הרבי הרש"ב הוצאו כלי הפאר "וכלים מכלים שונים יפים ונהדרים", והוצבו על השולחנות.
מספר תלמידים עמלו שעות ארוכות להציב נרות רבים על קירות ההיכל הגדול. לכל האורך הועמדו שורות רבות של נרות בצורה ישרה ומסודרת להפליא. יודעי דבר מנו במקום אלף ושש מאות ששים ושמונה נרות - בגימטריה "חג רבנו הגדול והקדוש נשמתו עדן!" - "ויהי ההיכל כולו כמו צף בגלי יום אורות, והמחזה היה מקסים מאד".
בלוח המודעות של הישיבה נתלתה מודעה המפרטת את סדר החג. וכך היה רשום:
החגיגה במוצאי שבת קודש* הבאה עלינו לטובה.
בשעה 5 תפילת ערבית בהיכל בית התפלה.
בחצי שעה הששית יפתח האולם הגדול, ויבואו בו כל הקרואים.
שתיית חמין
אחר כך יקרא המנהל שי' [הרבי הריי"ץ] אגרת קודש מכ"ק אדמו"ר הרב המייסד שליט"א, המדבר בכבוד היום.
בחצי השעה השביעית יקריא וילמוד הרה"ג מיעקאט[ערינסלאוו] שי' לפני הקהל אגרת "קטונתי" שבספר התניא, ועשרה מתלמידי הישיבה שי' יגישו לכל קרוא ספר תניא להקשיב מתוך הספר. גם יספר הרב הנזכר סיפור מאורע היום. כל זאת יומשך כשעה וחצי. (גודל הבקשה כי כל אחד ישב במנוחה על מקומו ולא יפריע הסדר).
בשעה השמינית, שתיה וקריאת לחיים, ומיני תרגימא, והמנגנים ישמיעו מנגינותיהם עד השעה התשיעית.
משעה התשיעית עד העשירית מנוחה.
בשעה עשירית תתחיל הסעודה ותימשך עד השעה 1 אחר חצי הלילה, ועד השעה השלישית ניגונים ומחולות.
הבית פתוח לכל החפץ לבוא, אך הקהל הנכבד מתבקש לשמור מצוות משרתי הבית והפקידים בנוגע אל הסדר והמנוחה.
מודעה בנוסח הימים ההם...
ד
שבת המלכה פרשה כנפיה על ליובאוויטש. נדמה היה שלא רק "נשמה יתירה" ירדה על מאות התלמידים, האורחים והנכבדים, אלא "נשמה כפולה ומכופלת" – הכפולה לשבת והמשולשת לחג-החגים י"ט כסלו...
הכל נהרו אל היכל הישיבה הגדול עטויי מחלצות שבת. השמחה מפעמת בלבבות. האורחים הנכבדים תופסים את מקומותיהם המיוחדים. הפנים קורנות והעינים נוצצות בשמחת החג. אין טוב יותר מלהכנס אל היום הגדול והקדוש הזה בלימוד חסידות ומאמרי אלוקים חיים. מאות התלמידים יושבים ושוקעים בלימוד דא"ח. קול התורה מהדהד ברמה, בוקע מבעד לחלונות ה'זאל' הגדול והמקושט.
לאחר שעה וחצי של לימוד מכריז הגבאי על הפסקה לתפילת קבלת שבת. עם תום התפילה שוב עולה הגבאי על הבמה הגבוהה ומכריז כי עתה יקראו את אגרת הקודש שהגיעה מהרבי שליט"א, נשיא הישיבה ומחוללה.
בצעדים מדודים אפופי כבוד והוד, עולה הרבי הריי"ץ על הבמה הגבוהה, כשלימינו ולשמאלו שני המשגיחים של הישיבה, המשגיח בסדרי החסידות ובסדרי ה'נגלה'. המחזה מזכיר במקצת את מעמד תקיעת השופר של הרבי, כאשר הוא עומד על הבמה ומסביבו פמליית נכבדי החסידים. רחש קל נשמע, ובבת-אחת נעמדים מאות התלמידים בחיל ובמורא, כיאה לחסידים השומעים את דברי הרבי.
המתח עצום והשמחה הפנימית מרקיעי שחקים. דומיית קודש שוררת ורק קול גילול המכתב נשמע באולם הגדול. הרבי הריי"ץ מתחיל להקריא את האגרת בקול רם, מתון-מתון. כל מילה פז וכל אות כמרגלית נוצצת. "בניי שיחיו" - - - פותח הרבי את המכתב ונדמה שקולו האוהב של האבא נשמע בחלל האולם הגדול...
ב"ה. יום ד' ט"ז כסלו תרס"ב לפ"ק, מאסקאוו.
בני שי', תתאספו בי"ט כסלו הבאה עלינו לטובה, הלומדים וראשיהם ומוריהם ומשגיחיהם ותשמחו בשמחת החג אשר פדה בשלום נפשינו ואור וחיות נפשינו ניתן לנו, היום הזה הוא ראש השנה לדא"ח אשר הנחילנו אבותינו הק' זצוקללה"ה נ"ע זי"ע והיא היא תורת הבעל שם טוב ז"ל.
זה היום תחילת מעשיך שלימות כוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ, להמשיך גילוי אור פנימיות תורתנו הקדושה אשר נמשך ביום הזה בבחינת המשכה כללית על כל השנה, ועלינו להעיר לבבינו ביום הזה בבחינת חפץ ורצון פנימי ועצמי באמיתת נקודת לבבינו שיאיר נפשינו באור פנימיות תורתו יתברך.
ממעמקים קראתיך הוי' להמשיך בחינת עומק ופנימיות תורת הוי' ומצוות הוי' מבחינת פנימיות ועצמיות אור אין סוף ברוך הוא שיאר בפנימיות נפשינו אשר כל עצמותינו (ר"ל כל מציאותינו, העצם וההתפשטות כו') יהיו אליו יתברך לבד, שתגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה מהמדות הטבעיים, כי אם כל עשיותינו וענינינו (הן בעבודה היינו תפילה ותורה ומצוות, והן בעניני העולם המוכרחים לקיום הגוף) יהיו בכוונה אמיתית לשם שמים אשר חפץ ה' כו'. והשי"ת אב הרחמים ירחם עלינו ויחינו בדרך הטובה והישרה ישר יחזו פנימו כו'".
בסיום קריאת המכתב מתיישבים תלמידי התמימים, ומתחילים לנגן ניגון חסידי עתיק, ניגון שנוקב את הלבבות ומחלחל אל הנשמה. קול הניגון הולך ומשתפך בנעימות וכשהוא יוצא בו-זמנית מפיהם של מאות תלמידים, קולו חזק ומעורר במיוחד.
למעשה, דוקא בהתוועדות זו שנערכה ללא השתתפותו של הרבי, זכו החסידים לגילוי אור נעלה ביותר בדמות מכתבו של הרבי, בו נתגלה לראשונה כי יום י"ט כסלו הוא "ראש-השנה לחסידות". מאז נקבע לדורות התואר המיוחד הזה לחג-החגים.
בשעה רבע לשבע קם על רגליו הגאון החסיד הרב דב זאב, רבה של יקטרינוסלב הידוע כ"פה מפיק מרגליות" והחל לספר את סיפור המאסר והגאולה. בצבעים מוחשיים הוא מתאר את עגמת הנפש וצערם של החסידים בעת שנלקח אדמו"ר הזקן למאסר; הכאב, היגון, הבכי והדמעות. הוא ממשיך ומגולל את סיפור המאורע עד אשר מגיע לשחרורו של אדמו"ר הזקן ממעצרו במבצר "פטרופובלסקי". בצבעים וורודים הוא מתאר את הקולע'ס שעשו החסידים ברחובות פטרבורג המושלגים, ואת השמחה שאפפה את כולם.
כשהוא מגיע לענין זה, הוא נוטל לידיו את ספר התניא ומתחיל לקרוא את האגרת הידועה שכתב רבינו הזקן "קטונתי". בשעה שמקריא את האגרת, נדמה כאילו אדמו"ר הזקן נמצא בהיכלה של ישיבת "תומכי תמימים" הגדולה בליובאוויטש, ואומר בפשטות אך בעוצמה אדירה - "קטונתי"...
התלמידים כולם רכונים על ספרי התניא שלנגד עיניהם, מביטים באותיות הקודש המחכימות, ולומדים מתורתו של בעל הגאולה והשמחה. הכל מקשיבים בתשומת לב, הדממה שלטת, ורק קולות פצפוץ אלפי הנרות נשמע בחלל האולם.
בתום הנאום קם ממקומו החסיד הישיש רבי שמואל בצלאל הידוע בכינויו "הרשב"ץ". הרבה "י"ט כסלווים" ראה חסיד ישיש זה בחייו, אולם היתה זו הפעם הראשונה בחייו שזכה לשמוע את ההארה המופלאה שכתב אדמו"ר הרש"ב, כי יום זה אינו סתם חג אלא –
"ראש השנה לחסידות"...
הרשב"ץ מרים כוס "לחיים" וקולו רוטט בהתרגשות. התלמידים מביטים מוקסמים בחסיד מופלג זה שעוד זכה לראות בעיניו את הרבי הצמח-צדק...
"נעלה ונשב הוא יום חגנו זה עד מאד" – פותח הרשב"ץ את דבריו ברטט – "אלמלא האי יומא, יום פדותנו וחירותו של רבנו הגדול והקדוש, לא היינו יודעים את ה' נותן התורה, כי רבנו הקדוש לימדנו דעת את ה' עושנו. עלינו לשמוח ביום האורה הזה, ובכלל דברי מאורנו הרבי שליט"א כי יום זה הוא ראש השנה לחסידות ויום התגלות התורה הפנימית – על כן עלינו לתת תודה והלל לה' אשר לא השבית לנו מגזע רבנו הגדול אדמו"ר הזקן.
"תמימים! יש לנו את הרבי העומד ומשרת לפני עם ה' להורותם דעת את התורה ואת ה' נותן התורה, נשיאנו ואולפנו עטרת תפארנו הרבי שליט"א; אשר מראה לנו נפלאות כמו בימי אדמו"ר הזקן, להשיב לב בנים אהובים אל אבינו שבשמים. הנני מרים כוסי לחיי רבנו נשיאנו, ובכל כחות נפשי הנני קורא: יחי רבנו לעולם! הקדוש-ברוך-הוא יחזק כחו וזרוע עוזו לשאת מגדל האורה להאיר לארץ ולדרים עליה עד כי יבוא שילה" - - -
קול גדול וחזק נשמע מקצה האולם ועד קצהו:
"אמן! אמן! יחי רבינו לעולם! תחי חברת תומכי תמימים וכל מנהלי לעולם יחיו!"
הכל מרגישים כי אלו רגעים מיוחדים לא רק עבור פרחי החסידים, אלא גם עבור החסידים הישישים היושבים בראש השולחן המרכזי. הכל הרימו כוסות "לחיים" ואיחלו זה לזה ברכות מעומק הלב לקראת השנה החדשה, השנה החסידית הבאה על כל עם ישראל לטובה ולברכה.
לאחר הפסקה קצרה החלה סעודת החג שנמשכה עד שתיים בלילה. האוכל והשתייה היו כיד המלך, כפי הראוי והנאה בחג החגים י"ט כסלו. בתום הסעודה יצאו הכל בריקודי שמחה וצהלה, ולליובאוויטש היתה אורה ושמחה וששון ויקר.
בשעה שלוש לפנות בוקר קם מנהל הישיבה, הרבי הריי"ץ, ובירך את כל הנוכחים ובאהבה גדולה נפרד מהאורחים והתלמידים. הוא פנה לצאת מהיכל הישיבה הגדול, כאשר התלמידים הקדימו ועמדו בפתח הבית בשתי שורות ישרות וארוכות, וכשיצא החוצה החלו לנגן "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון", וככה ליוו אותו לביתו "ותיבקע הארץ לקולם"...
"כל האורחים הקרואים נהנו בעונג נפלא מהחגיגה הנהדרה הזאת, ולבבם שמח ורחב (רק המורה מבית הספר עירוני אשר סר גם הוא לראות במראה הגדול הזה, בערה אש קנאה בעצמותיו, ויהי' קרני האור כחרבות ורמחים בעיניו). גם על התלמידים שי' פעלה החגיגה הזאת פעולה רבה לטובה, כי נתקרבו לעבודת ה' ויוסיפו לשקוד בתורה באמונה ותום" – בשורות אלו מסתיים תיאורו הנפלא שכתב החסיד הרב משה רוזנבלום, מזכירו של הרבי הריי"ץ.
ה
מאז הגילוי הגדול של חודש כסלו תרס"ב, החלו החסידים לכנות את י"ט כסלו בשם "ראש השנה לחסידות". בשנים מאוחרות יותר נקבע הנוסח המסורתי לי"ט כסלו: "גוט יום-טוב. לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו". גם הלוח השנה החסידית "היום-יום" מתחיל ומסתיים בי"ט כסלו. הסיבה לכך, כתב הרבי הריי"ץ "על יסוד אגרת הקודש של הוד אאמו"ר אודות חג החגים שהוא ראש השנה לתורת חסידות חב"ד". (אגב, בצילום כתי"ק של "היום יום" ניתן להבחין כי הרבי מלך המשיח חתם את החוברת בברכת "גוט יום טוב", והרבי הריי"צ הוסיף בכתב יד קודשו "לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות").
כאשר החסידים שהתגוררו בבריסק קיבלו את מכתבו של הרבי הרש"ב בו הוא עושה את י"ט כסלו לראש השנה החסידי – היה בדעתם לקבוע את יום השמחה – כתשלומין לי"ט כסלו שכבר עבר – בפורים קטן. כאשר ר' חיים מבריסק שמע על כך, אמר: "אין מערבין שמחה ובשמחה, וראי הוא יום טוב של י"ט כסלו לקבוע ברכה בפני עצמו".
ואילו החסידים בקרמנצ'וג קבעו שלושה ימים של שמחה (ט"ז, י"ז וי"ח שבט) וגם הרבנים המשתייכים לחסידי פולין, כמו רבי ישראל יעקב והרב טרשצ'נסקי, רקדו בלא בגדל העליון. ואמרו: חב"ד ברוך-השם חיה. יתן ה' שגם חג"ת – כלומר, חסידי פולין - יחיו"...
החסידים בוילנא ערכו סעודה גדולה מיד כאשר הגיע לידיהם מכתבו של הרבי. אחד מרבני וילנא ששמע על הסעודה שעורכים החסידים ועל כך שהם מתייחסים לי"ט כסלו כאל ראש השנה – מיהר לספר זאת לגאון הרב חיים עוזר גרודזנסקי, והיתר בחסידים באמרו כי במשנה נזכרו רק ארבעה ראשי שנים, ואילו אצל החסידים הם חמישה. השיב הגאון לאותו מלהג: "אצלם נוסף עוד, ואצלנו פוחת"...
