עיתונים, עיתונים! חדשות אתם מבקשים. לימדו תניא. עם התניא אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו".
 
שם הספר "תניא קדישא" הוסכם בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה
 
רבינו בעצמו לא קרא את שם הספר "תניא", ורק מן השמים הסכימו לשם זה. ורבני קראקא וזאלקווא כותבים בהסכמתם אשר פי ה' יקבנו "תניא קדישא" ומכונה בשם ספר "תניא". זאת אומרת, דבין בישיבה של מעלה ובין בישיבה של מטה הסכימו לקוראו בשם זה "תניא קדישא".
 
ספר התניא הוא דרך החיים לגדולים וקטנים
 
ספר התניא של רבינו "ספר של בינונים", בהסבריו השונים לדרכי החיים, כיצד צריך יהודי לחיות בענינים גופניים ורוחניים, וסוגי העצות איך למצוא מומי בני אדם ולתקנם - פתח את עיניהם של עשרות אלפי יהודים בעולם הרחב בכל תפוצות ישראל, בגולה ובארץ ישראל. ספר התניא היה לספר דרך החיים לגדולים וקטנים: איך שהגאון הגדול ביותר מוכרח להיות עובד ה', ואיך היהודי הפשוט ביותר יכול להיות עובד ה'.
   
כל הענינים העמוקים בתניא התלבשו בשכל אנושי
 
התניא נכתב כענין שכלי (כלומר, שהענינים העמוקים בפנימיות התורה ירדו להתלבש בשכל אנושי). מזה שאדמו”ר הזקן הבהיר הכל והסביר כל דבר, רואים שנכתב באופן שכלי. ואחרי כל העילויים שידועים לנו על התניא שאין למעלה ממנו, ומכל מקום הוא הנהגה שכלית. מכיון שהתניא הוא היסוד של תורת החסידות, והוא לדורי דורות, וחסידות היא התלבשות אלקות בשכל, לכן כתב אדמו”ר הזקן את התניא באופן כזה.
 
לשון ספר התניא מדויק באותיות
 
בספר התניא הלשון מדויק באותיות, וצריכים שימת לב מיוחדת בפירוש המלות וכוונותיהן גם כאשר ישנו כפל הענין במלות שונות.
 
בכל אות בתניא יש סתרי תורה
 
ידוע ומפורסם הוא, שאין לך תיבה ואות בתניא שאין בהם תילי תילים של כוונות בעמקי סתרי התורה. אבל זה היה ידוע רק לרבותינו הקדושים.
 
מדיוקי הלשונות שבספר התניא לומדים הרבה הלכות
 
תורת חסידות חב"ד ענינה הלכה פסוקה בנוגע לעבודת ה'.. כידוע שמדיוקי הלשונות דספר התניא ("תורה שבכתב" דתורת החסידות) לומדים כמה וכמה עניני הלכה. וזאת - מלבד עניני הלכה שמצינו בפירוש בספר התניא, בפרט בנוגע לג' הקוין תורה תפלה וגמילות חסדים. ועל דרך זה הוא גם בנוגע לתורה שבעל פה דתורת החסידות, שניתנה ביחד עם תורה שבכתב, בהיותה הפירוש דתורה שבכתב.
 
מעלתה של חצי שורה בתניא
 
שורה בתניא, ואפילו חצי שורה, הוא דבר נעלה, ובלבד שזה יגיע ללב, ושהלב יעלה אותו לראש, שיבוא לידי פועל.
 
כשמסיימים את התניא נוכחים לדעת שעדיין עומדים ב-אלף
 
מדוע מתחיל ספר התניא באות ת' ("תניא"), ומסתיים (בסוף פרק נג) באות א'? ללמדך: בטרם שלמד אדם תניא, מחזיק הוא את עצמו לאדם מושלם, ורק לאחר שסיימו הוא נוכח לדעת כי עדיין עומד הוא ב-"אלף".
 
האור שנברא ביום הראשון גנוז בתניא
 
כן היה מורגל בפי חסידים הראשונים: "אור שנברא ביום ראשון הקב"ה גנזו בתורה" (תנחומא נ"ח ג'), והוא האור שלמעלה מהשתלשלות ולמעלה יותר האור שקודם הצמצום, ובחסד הוי' עלינו, נתן לנו הקב"ה את גילוי פנימיות התורה שהיא חסידות חב"ד, ובפרט התניא קדישא שנתגלה ע"י הנשמה החדשה רבינו הזקן. ועל ידי לימוד התניא - וכן אפילו ע"י אמירת התיבות והאותיות בלבד של התניא קדישא - שהרי הוא הוא התורה שבכתב של חסידות חב"ד - הנה על ידי זה לוקחים את ה"עצם" של פנימיות התורה שהוא "האור שנברא ביום ראשון הגנוז בתורה"; וקדושת תיבותיו ואותיותיו של התניא קדישא מביאים שפע ברכה והצלחה תמיד בכל.

עיקר המאבק של הסטרא אחרא הוא נגד התניא
 
אדמו”ר הזקן ידוע בכל העולם כ"בעל התניא" (פוסק בנסתר דתורה) ו"בעל השולחן ערוך" (פוסק בנגלה דתורה).  והנה מצינו בזה דבר פלא שהשולחן ערוך שחיבר אדמו”ר הזקן נתקבל בכל העולם כולו, ואילו התניא קדישא עדיין לא נתקבל כל כך, ומהו טעם הדבר?
 
והתשובה הפשוטה והנכונה היא, כי הס"מ (השטן) לא מסכים בשום אופן על הלימוד והעסק בספר התניא, כי זה נוגע לו בבבת עינו ממש. שהרי הוא יודע שע"י התפשטות לימוד התניא תתבטל כל מציאותו.
 
שמחת תורה בי"ט כסלו עם ספר התניא קדישא
 
בחג י"ט כסלו שנת תק"ס (השנה הראשונה לשמחת י"ט כסלו, לאחר גאולת רבינו הזקן ממאסרו בשנת תקנ"ט), נכנס הוד כ"ק אדמו"ר הצמח צדק (בהיותו ילד בן 11 שנים) להתוועדות החסידים במנין כ"ק אדמו"ר הזקן, דפק על העמוד והכריז: "אום אתה הראת" (=נתחיל בפסוקי "אתה הראת"), ויאמר: הלא שמחת תורה היום, ויחלק פסוקי "אתה הראת". כשגמרו הפסוקים לקח את ספר התניא והכריז בנוסח של שמחת תורה, מכבדים את פלוני בן פלוני בספר תורה דהקפה ראשונה וכן הלאה, ושמחו ורקדו עד שעה מאוחרת בלילה.
 
כשסיפרו הדבר לכ"ק רבינו הזקן נהנה מאד, ויקרא את נכדו וישם את ידי קדשו על ראשו ויברכהו, שהוא יגלה את התורה שבע"פ בתורה שבכתב דתורת חסידות חב"ד.
 
"ראש השרביט" דא רשב"י, אבל אבא לקח את "כל השרביט"
 
בעת שאמר כ"ק אדמו"ר האמצעי מאמר בפורים והגיע לפסוק "ותיגע בראש השרביט", (אסתר ה,ב) הפסיק קצת ואמר: "ותיגע בראש השרביט דא רשב"י (=זה רבי שמעון בר יוחאי), אבל אבא לקח את כל השרביט", והמשיך באמירת המאמר.
 
גדולי החסידים ביארו את כוונתו, שרשב"י מדבר בזהר הקדוש בכללותו רק בסדר ההשתלשלות - אבי"ע, שהוא סוף הקו, שזהו ותיגע "בראש" השרביט; והביטוי של אדמו"ר האמצעי "אבא (רבינו הזקן) לקח את כל השרביט", הכוונה שספר התניא וחסידות חב"ד מדבר גם בעולמות האין סוף, אור הקו שהוא ה"שרביט", ועוד למעלה יותר באור אין סוף שלפני הצמצום שהוא "כל השרביט".
 
פגישת שני הצדיקים ברחובות אניפולי בהתלהבותם מספר התניא
 
כשהביאו שלוחיו של אדמו"ר הזקן את קונטרסי התניא (בכתב יד) לאניפולי, אל רבי יהודא לייב הכהן ורבי זושא, כדי לקבל את הסכמותיהם להדפסת התניא, הם השאירו בידם את הקונטרסים למשך הלילה, כדי שהצדיקים יעיינו בהם. כשעיין רבי יהודא לייב הכהן בתניא, הוא נכנס להתפעלות עצומה ולהתלהבות רבה, ומבלי יכולת לעצור בקרבו את ההתרגשות הגדולה, החליט ללכת אל רבי זושא (שניהם גרו באניפולי) ולשתף אותו בהתלהבותו מספר התניא. אותו הדבר אירע גם אצל רבי זושא, שגם הוא לא היה יכול לעצור בקרבו את ההתרגשות הגדולה שאחזה בו, והחליט ללכת אל רבי יהודא לייב הכהן - וכך בהלכם אחד לקראת השני, הם נפגשו על הגשר המקשר את שני חלקי העיירה אניפולי, והתחילו לרקוד שם מרוב שמחה עד ש"אניפולי כולה בערה…".
 
"ורוח קדשך" זהו ספר התניא קדישא
 
אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תיקח ממנו (תהלים נא, יג). "ורוח קדשך" - זה ספר התניא קדישא, וזוהי הבקשה שלא יהיו העלמות והסתרים על לימוד חסידות חב"ד בכלל, ועל ספר התניא בפרט.
 
לימוד התניא מוציא את האדם מכל טעויותיו וספקותיו
 
ישבו חסידים בהתוועדות, וביניהם גם החסידים המפורסמים, ובעת השיחה ביניהם (כנהוג אצל החסידים שמוכיחים זה את זה להטבה ולהנהגה במדות ישרות. והתוכחה היא בעדינות הכי גדולה ומתוך אהבה), אמר הרה"ח ר' יצחק מתמיד לחברו, אחי יקירי האם אתה יודע שהנך תועה ונבוך?, והשיב לו חברו בידידות הכי נאמנה: אני מסכים איתך שאני תועה בדרכי, אבל מי לא תועה ונבוך עתה, הרי בזמן הזה כולנו נבוכים, ומה יש לעשות כנגד זה?
 
והשיב לו הרה"ח ר' יצחק מתמיד: הן אמת שכולנו נבוכים עתה, אבל יש שני סוגים של אנשים תועים והפרש גדול ביניהם, ובהפרש הזה תלוי הכל. לדוגמא, שני אנשים נכנסו כל אחד בנפרד ליער גדול ונורא של חיות רעות דורסות, ותעו בדרכם, אלא שאחד מהם יודע שהוא טעה ביער, והוא מחפש כל הזמן את הדרך הנכונה, רץ קצת לפה וחוזר, רץ קצת לשם וחוזר, עד שסוף סוף הוא עולה על הדרך הנכונה וניצול. אבל השני שלא יודע שטעה בדרכו, והוא רגוע ובטוח בעצמו שנמצא על הדרך הנכונה, הרי הוא ממשיך ח"ו בהליכתו ביער הגדול הזה, ונכנס בו עוד יותר עמוק ועוד יותר עמוק ר"ל, וכן הוא הדבר הזה ממש בתועים ונבוכים ברוחניות.
 
ומה שאתה שואל אחי יקירי, מה לעשות שלא להיות נבוכים, הנה ראשית כל היא הביקורת התמידית על עצמו לדעת שנמצא במבוכה, וכאשר יודעים שתועים, אז ורק אז מחפשים אח"כ את הדרך הנכונה.
 
והעצה היעוצה לזה היא להוסיף ולהתחזק בלימוד בספר ה"תניא קדישא", שהוא הוא המגלה לו להאדם תמיד שיכיר וירגיש את האמת אם הדרך שבה הולך היא נכונה ואמיתית, או שח"ו תועה הוא בדרכו. כאשר חיים עם ספר התניא אי אפשר בשום אופן להיות מוטעה בנפשו, אבל בלי התניא יכול אפילו גדול בישראל הבקי בש"ס ופוסקים ובכתבי האריז"ל להיות תועה בדרכו בעבודת ה', וכל שכן אנשים פשוטים.
 
כאשר הלימוד בתניא הוא אדעתא דנפשיה בהבנה והשגה טובה, יוציא אותו התניא מכל הספיקות והטעויות, ויעמידו על הדרך הנכונה היא דרך ה' לילך בה בטח ותמיד, כי אין הדרכה כהדרכת התניא קדישא.
 
במשך השנים שיהודים התפללו (על הגאולה),  פעלו למעלהשנתנו לנו את ה"תקע בשופר גדול" שהוא התניא הקדוש, ובו יקובצו נדחי עמו ישראל מארבע כנפות הארץ.
 
התניא מגלה אפילו את הרע הנעלם ומתקנו
 
כאשר נכנס פעם הרה"ח ר' יצחק מתמיד ע"ה לבית הכנסת יחד עם חברו, קמו לפניו אנשי בית הכנסת, ור' יצחק מתמיד הראה להם בידו שיואילו לשבת והתישבו.
 
אחרי התפילה שאל החבר מר' יצחק, ר' יצחק יקירי, איך עלה בדעתך שקמו אנשי בית הכנסת לפניך, אולי קמו לפני? (ואני הייתי צריך לרמז להם בידי שאין לקום), ולמה רמזת בידך שלא צריך לקום לפניך, זאת אומרת שהיה אצלך הרגשה שבשבילך קמו. והרי ידוע לנו מהתניא ומחסידות שההרגשות שמרגישים בנפשינו בפשטות (מצד טבע הגוף עצמו), הרי הם מקליפת נוגה ומסוד חטא עץ הדעת טוב ורע.
 
(שיטת חסידי חב"ד לא להעלים עיניהם זה מזה בעניני עבודת ה' ותיקון המידות, ואדרבה מוכיחים אחד את חבירו, ואפילו אחד גדול מהשני בידיעה ובמדריגה וכו'. ומדברים מתוך אהבת רעים בזהירות הכי גדולה בעת ההוכחה בתיקון הענינים, ואפילו (בלשון החסידות) – ב"דקות הרע". והשני אפילו הוא גדול מהמוכיח מקבל זאת תמיד באהבה וחיבה והחזקת תודה).
 
והנה בשמוע ר' יצחק מחברו מילים אלו, הודה לו מפנימיות לבבו על שפתח עיניו בענין זה, וקיבל ממנו ברצינות אמיתית את הערתו הנכונה בזה. ר' יצחק התבונן כמה דקות בעמקות מחשבתו בדקות הענין ואמר לחברו: אתה צודק וצודק, עכשיו אני רואה שלא עבדתי מספיק על פרק למ"ד בתניא, כי בכל ענין ותיבה שבתניא צריכים להתבונן מאד בעמקות הדעת בתפילה (ע"ד שכתוב בפרק למ"ד "עבודת התפלה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כוחו ממש עד מיצוי הנפש"). ולא קיימתי זה, כי הרי בפירוש כתוב בהתחלת אותו פרק בדיוק במה שנכשלתי, "עוד זאת ישים אל ליבו לקיים מאמר רז"ל והוי שפל רוח בפני כל האדם, והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש", ולכן איך עלה בדעתי והרגשתי שקמו בשבילי ולא בשבילך, הרי אתה חשוב ממני בהרבה דברים, וגם בעל מדות טובות הרבה יותר ממני וכו'. וא"כ למה עוד לא הונח אצלי בעומק נפשי ובהחלט גמור שכולם טובים ממני. ולכולם מגיע הכבוד חוץ ממני, ובפרט אחרי ביאור ארוך ובפירוט כזה בפרק כ"ט בתניא בענין להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס וכו'. אין זה אלא רק מה שנקרא בחסידות חב"ד בשם "רע הנעלם", שקשה מאד להכירו ולהרגישו, וצריכים עבודה רבה בזה.
 
(כי יש רע הגלוי ורע הנעלם, וגם כאשר האדם פעל בעצמו שאינו מרגיש בנפשו רע כלל, יתכן שעדיין נשאר בו רע בהעלם. והוא ע"ד שאמר ריב"ז "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי", וזאת על אף שלא הניח דבר גדול ודבר קטן וכל המעלות שמנו עליו חז"ל. והוא מאחר שכחות הגלויים אינם ראיה למצב עצם הנפש).
 
מיד אחרי זה התוועד ר' יצחק כל הלילה עם חסידים, וכל שיחתו היתה שרק עם התניא אפשר להכיר ולהרגיש האמת לאמיתו בכל פני' ותנועה וכו', ואפילו ברע הנעלם (הרגשת ישות הצפון וטמון בתוך עמקות הסמפונות של נפש הבהמית). ובכוחו של התניא למצוא אותו, ולעקור אותו אפילו משם, ועם כל השרשים. כי אין עוד ספר בעולם כמו ספר התניא שיפרט ויבאר כ"כ כל חלקי העבודה באדם בפרטיות ובפרטי פרטיות, הן על הנפש האלקית והן על הנפש הבהמית, ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה, ובכל חלקי הגוף, ועניני העולם.
 
בספר התניא חייבים להיות שרויים תמיד כל החיים, ואז דוקא הולכים בטוחים בעזהי"ת בכל זמן ובכל ומקום, על גשר בריא וחזק.
 
דין וחשבון על כל רגע ורגע בזכות התניא קדישא
 
לפני פטירתו של הרה"ח ר' זלמן זעזמער - שהי' מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן - הרים את ידיו ואמר לפני מושפעיו, שעל שבע השנים האחרונות של ימי חייו, הוא יכול ליתן דין וחשבון על כל רגע ורגע, ולולא התניא קדישא שזכה ללמוד, ולהיות דבוק בו תמיד לא הי' יכול בשום פנים ואופן להגיע לזה.
 
אילו היו יודעים את כוחו של התניא לא היו זזים ממנו אפילו לרגע
 
באחת ההתוועדויות של הרה"צ ר' אייזיק האמליער עם החסידים, סיפר מה שזכה לשמוע מכ"ק אדמו"ר הצ"צ כשנכנס אליו ליחידות, וזה לשונו הקדוש של הצ"צ:
 
"ל"עולם" אין שום השגה כלל בספר התניא קדישא. והרי זה אך ורק מעשה שטן בלבד כידוע, כי על ידי ספר התניא יכולים להפוך את כל העולם כולו לכף זכות. התניא קדישא הוא הוא האבן היקרה שבכתר המלך מלכו של עולם, כידוע המשל מהסבא (רבינו הזקן). גדלותם וכוחם של הבעש"ט והמגיד נ"ע מתגלית בעיקר, בספר התניא קדישא, הכולל את תורתם ועבודתם. אילו היו יודעים העולם את גודל הזכות, ומה אפשר לפעול עם כוחו של ספר התניא קדישא בעולם, הן ברוחניות והן בכל עניני העולם פשוט בגשמיות, לא היו זזים מהתניא לעולם אפילו לרגע".
 
קבלת החיות מהקדושה ע"י התניא האלקי
 
הרה"ח ר' אייזיק מהאמיל זצ"ל סיפר בהתוועדות עם חסידים, שהמגיד ממעזריטש קרא פעם לאחד מתלמידיו ואמר לו: "תסע לעיירה אמדור ותדליק שם נר, ולא אמר לו עוד פרטים בזה. התלמיד לא שאל מרבו כלום, ומיד שכר עגלון ונסע לאמדור בבטחון מלא שהרבי מדריך אותו בודאי בדרכו הנכונה, ושיצליח בשליחותו הקדושה.
 
בבואו לאמדור, ירד מהעגלה וחשב לאן ללכת, כי לא הכיר כלל את העיר, ומיד החליט שיהודי צריך ללכת לבית המדרש. בבואו לביהמ"ד ישב לחזור את התורה ששמע מרבו. בעת חזרתו הוא רואה שני אברכים יושבים ולומדים גמרא ביחד בהתלהבות גדולה. הוא הרגיש בהם שמתענגים מאד בלימודם, והחליט לגשת אליהם ולשוחח איתם קצת. כששאלם אם חושבים הם שתורתם היא תורה לשמה? השיבו שניהם בפשיטות: "בודאי שתורתנו היא תורה לשמה איך יתכן אחרת".
 
שאל מהם תלמידו של המגיד שוב, הנה תנן באבות (ו,א) "רבי אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד וכו'.. ומגלין לו רזי תורה וכו'". ואני שואל אתכם, אם אתם לומדים תורה לשמה בטח מגלין גם לכם רזי תורה? והשיבו לו בקול נמוך שאין מגלין להם שום רזי תורה בכלל. כששניהם התעמקו בשאלתו הוסיפו לו: אכן, שאלתך היא שאלה נכונה ועמוקה, ואין לנו מה להשיב לך, ואחרי ששאלת שאלה כזו אולי יש לך גם תשובה ועצה לזה?
 
הואיל התלמיד לענות להם: לפי תשובתכם נראה שקיים ספק אם ה"חיות" שלכם בעת הלימוד היא אהבה ויראה אמיתית? וא"כ ספק גדול אם תורתכם היא תורה לשמה באמת, כי תורה לשמה תלוי דוקא באהבת ה' ויראת ה'. ובדורות האחרונים הרבה טועים בזה, ולפעמים ר"ל כך עובר כל חייהם בטעות נוראה זו, שהם מרגישים התלהבות גדולה בעת לימוד התורה, וחושבים שזוהי האהבה ויראה הנדרשת. ובאמת כל חיותם ותענוג נפשם בעת לימודם יכול להיות שלא מצד הקדושה כלל, אלא משום התענוג השכלי שבזה, או מפני איזו פניה לכבוד עצמם כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, ואז חיותם היא מהקליפה וסט"א, ותורתם היא שלא לשמה ממש, ונשארת בגלות למטה בעוה"ז הגשמי.
 
היות שאברכים אלו היו פנימיים ויראי שמים ומחפשי האמת, הנה בשמעם זאת שאלו ממנו א"כ מה לנו לעשות שתהא תורתנו תורה לשמה? וענה להם: "סעו למעזריטש ושם תוודעו מה נקראת תורה לשמה באמת".
 
מיד קמו האברכים ונסעו למעזריטש ונעשו לתלמידי הרב המגיד, ואחד מהם הוא מהתלמידים המפורסמים ר' חיים חייקל אמדורער, והוא הנר שהמגיד כיוון להדליקו כאשר שלח את תלמידו לעיירה אמדור.
 
והמשיך הרה"ח ר' אייזיק: אברכים אלו היו בדורו של המגיד, דור שהיו בו הרבה גדולי ישראל מחנכי ומדריכי העם, וגם האברכים היו מאד מצויינים, שעבדו על עצמם לזכך נפשם וגופם להתקרב לאלקות, ומ"מ אחרי כל זה לא היו יכולים להגיע בעצמם לדרגת "תורה לשמה" בלי רבי, עד שהוכרחו לבוא למגיד שיעמידם על דרך האמת שהיא דרך החסידות.
 
ובפרט עכשיו לאחר שהדורות האחרונים זכו להתגלות ספר התניא האלקי, ספר היחידות, המדריך האמיתי והמופלא של עם ישראל כולו, הניתן לנו על פי ה' ביד רבינו הגדול, הרי ניתוסף המאור הגדול של ובחרת בחיים, נתינת כח והכנה לעבודה להיות בוחרים על ידו בחיים האמיתיים. ובכל מקום ובכל זמן אפשר לכל אחד ואחד מישראל להגיע ע"י העסק בו תמיד "אדעתא דנפשיה" וע"י ההתקשרות לנשיא הדור ממלא מקומו של המגיד ואדמו”ר הזקן, להיות חיותו חיות מהקדושה שהיא אהבה ויראה אמיתית כל חד וחד לפום שיעורה דילי', ובמילא גם תורתו תהי' תורה לשמה באמת, כי הא בהא תליא, ותורתו עולה למעלה.
 
בא רבינו הגדול והעמידן על אחת
 
בהתוועדות של רבינו הצ"צ בי"ט כסלו עם חסידים, וביניהם היו הרה"ח ר' אייזיק מהאמיל, הרה"ח ר' הלל מפאריטש ועוד מגדולי החסידים, הפליג הצ"צ מאד בגודל כוחו של התניא עד שהתבטא בזה הלשון:
 
בתניא פרק ג"ל עיני והביטה נפלאות מתורתך, נתבאר בארוכה: "כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו, הוא יחוד ה' האמיתי אשר אפילו בארץ מתחת אין עוד מלבדו, וזו היא דירתו בתחתונים. וזה שאמרו רז"ל תרי"ג מצות ניתנו לישראל בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, כלומר כאילו אינה רק מצוה אחת היא האמונה לבדה, כי על ידי האמונה לבדה יבוא לקיום כל התרי"ג מצוות".
 
והמשיך הצ"צ: ובדורותינו אלה יש לנו לשמוח על הירושה הגדולה שנפלה לנו הון עתק נוסף שלא עמלנו בו, שהנחילנו הסבא רבינו הגדול, בזה שגילה לנו את ספר התניא שהוא הוא המגלה והמחדיר את האמונה הטהורה והנאמנה בפנימיות לבבם ונפשם של כל ישראל ביחודו ואחדותו יתברך "שהכל הוא אלקות", ובפרט בדורות האחרונים של נשמות הכי נמוכות דעקבתא משיחא, והתגברות הקליפות ביותר.
 
והעיקר הוא הפצתו של התניא בכל האופנים ובכל הדרכים, עד להעמיד שלחנות למשפיעים בחוץ ברחובות העיר לשיעורי לימוד ברבים לכל העוברים ושבים. על דרך שעשו בימי עזרא שקראו בתורה ברחוב דוקא, מפני שאז היתה התגברות הקליפות ביותר כידוע, לכן קראו בתורה ברחוב בכדי להכניע את הרע הגמור דג' קליפות הטמאות.
 
הסבא רבינו הגדול בא "והעמידן על אחת" שהוא ה"תניא קדישא" שבו ועל ידו יבואו כל ישראל לתכלית השלימות של ימות המשיח ותחיית המתים, שהוא גילוי אלקות בעוה"ז הגשמי, וימלא כבוד ה' את כל הארץ וישראל יראו עין בעין כבמתן תורה כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו.