ראשית, הקשרים החברתיים עם היוונים וההתיוונות של רבים מבני העם היהודי; שנית, התרבות היוונית היתה לגביהם מושכת יותר מן התורה והמצוות והם למדו אותה בהתלהבות; שלישית, חילול שבת ויו"ט שהתפשט מאד בקרב העם; רביעית, חוסר הקפדה בכשרות עד כדי כך שאנשים רבים אכלו מאכלי טריפה; חמישית, הזנחת הלכות טהרת המשפחה. עבירות אלו הביאו לחורבן רוחני של בית-המקדש (הרומאים החריבו אותו פיזית כמאתים שנה יותר מאוחר), למוות ולעבדות בגלות. היהודים גילו די מהר את סיבת תבוסתם, ומתתיהו ובניו החשמונאים פעלו להאיץ את הקמת העם על רגליו מחדש. נצחונם על היוונים, השתלטותם המחודשת על בית-המקדש, מציאת פך השמן הטהור, טיהור המקדש וחנוכת המזבח, באו כולם בעקבות חזרה בתשובה ומסירות נפש מצד בני העם היהודי. 

 
לכל החגים יש מרכיבים מסוימים המשותפים לכולם. אחד המרכיבים שאנו מוצאים בכל חג, והוא נעדר בחנוכה באופן בולט, הוא סעודת החג. אפילו יום כיפור יש לו סעודה משלו (הנאכלת בערב הצום). פורים, שהוא מדרבנן, אף בו יש מצוות סעודה. רק חנוכה הוא החג היחיד שאין בו שום חובה לערוך סעודת חג. אמנם, כולנו אוכלים לביבות וסופגניות, אך עושים זאת כמנהג ולא כמצוה ממצוות החנוכה. המצוה היחידה של חנוכה, היא הדלקת נרות חנוכה. 

 
וכאן מתעוררות שתי שאלות: ראשית, מדוע אין אנו חוגגים חג זה עם סעודה כמו כל חג אחר? שנית, את נרות החנוכה מדליקים לזכר נס מציאת פך השמן הטהור שבו הדליקו את מנורת בית-המקדש. אך מה על הניצחון הניסי של קבוצת כוהנים קטנה, בלתי מאומנת ובלתי חמושה, על צבא היוונים האדיר? לזכר הניצחון הזה אנו בסך הכל אומרים קטע נוסף בתפילות ובברכת המזון (על הנסים). מדוע אין חוגגים את הניצחון באופן בולט יותר? וכפי שכל אחד יודע, מי ששוכח לומר "ועל הנסים", אינו חייב לחזור על תפילת שמונה-עשרה. נראה, כאילו יש לנס זה חשיבות מעטה, בעוד שחשיבות רבה הרבה יותר ניתנת לנס מציאת פך השמן הטהור. הדבר מוזר במיוחד מכיוון שבעצם אפשר היה להדליק את המנורה גם בשמן בלתי טהור, על פי הקביעה ההלכתית ש"טומאה הותרה (או דחויה) בציבור" - ומכיוון שרוב הציבור היו טמאי מתים, אפשר היה להרשות להדליק את המנורה, גם ללא מציאת פך השמן הטהור. 

 
גוף או נשמה 

הרבי מסביר שלאורך כל ההיסטוריה היו לנו שני סוגי אויבים - אלה שהיו מעונינים בהשמדתנו הפיזית, ואלה שהיו מעונינים בהשמדתנו הרוחנית. היטלר ימח שמו, הוא דוגמה לסוג הראשון. הוא לא היה מעונין להתפלסף. הוא לא שאף שהיהודים יתנצרו. בספרד, בתקופת האינקויזיציה, הם רצו שהיהודים יקבלו את הצלב. היטלר לא היה מעונין בשום-דבר אלא בהרג יהודים לשמו. באותה קטגוריה נמנה גם המן הרשע. לעומת זה, הצלבנים והאינקויזיטורים היו מעונינים שהיהודים יקבלו עליהם את הנצרות, ולא חפצו דוקא בהשמדתם הפיזית. היו עוד אחרים שרצו לסלק את היהדות מתוך היהודי, כמו הקומוניזם של סטלין וכמו ההומניזם המודרני החילוני - מותר לך להשאר בחיים כל עוד הפכת להיות בלתי יהודי. 

 
זו היתה גם שאיפתם של היוונים. הם רצו שהיהודים יפסיקו להיות יהודים. הם יוכלו להשאר בחיים אם יוותרו על מצוות דתם. לכן, בתפילת "ועל הנסים" שאנו אומרים בחנוכה נאמר: "כשעמדה מלכון יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". במלים אחרות, הם חפצו להשכיח מישראל את העובדה שהתורה היא "תורתך", תורת ה'. לא היה איכפת להם שיהודים ילמדו תורה. אם היהודים רוצים לקרוא את ה"בייבל", בבקשה, זה ספר קלאסי יפה. הוא מלא חכמה ותוכן ספרותי והיסטורי, אז למה לא? אך אסור ליהודים ללמוד את התורה כתורה אלוקית, כמשהו קדוש. הציקה להם העובדה שהתורה היא תורת ה'. 

 
בדומה לזה, מה שהפריע ליוונים במיוחד, היתה שמירת "חוקי רצונך", אלו המצוות העל-שכליות. תפילת "ועל הנסים" אינה מזכירה את שתי הקבוצות האחרות של המצוות - העדות והמשפטים - שהן מובנות והגיוניות וניתן היה להגיע אליהן גם על פי השכל. התפילה מזכירה רק את החוקים - אלו המצוות שרק יהודי בעל אמונה, מקיים. אם אתה מאמין שיש סמכות עליונה שאינך יכול לתפוס את חכמתה, לא נותר לך אלא לומר מתוך ענווה, "אינני מבין מדוע תערובת של צמר ופשתן גרועה מתערובת של כותנה ופוליאסטר, אך מכיוון שהתורה אומרת שאסור לי ללבוש בגד שיש בו תערובת כזו, לא אלבש אותו, אפילו אם הדבר אינו מתקבל על שכלי כלל". לכן, דוקא נגד קבוצת מצוות אלו, נגד החוקים, נלחמו היוונים. ואלו כללו כשרות, מילה, טהרת המשפחה וכד' (מצות פרה אדומה, שהיא דוגמה קלאסית לחוקת התורה, אינה מוזכרת כאן, כי היא אינה מצוה תדירה). היוונים גזרו שאסור ליהודים לשמור את חוקי התורה, כי כל עוד היהודים עובדים את ה' ושומרים את חוקיו הם מפגינים הכנעה מסוימת לכח מטאפיזי, וזה בדיוק מה שהפריע ליוונים. את הדבר הזה, הם רצו לעקור מן השורש. הם רצו שהיהודים יהיו כמותם ויעשו רק את הדברים שהם הגיוניים על פי הבנתם. הם רצו לעקור את הקדושה מן התורה ולהפוך אותה ל"תרבות". 

 
תרבות יהודית 

בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, יהודים רבים הגיעו מאירופה לארה"ב והם "סגדו" לשפה האידית. היה להם תיאטרון אידי, לשון אידית, ספרות אידית ומוסיקה אידית. זו היתה תרבות. "הבה נלך לתיאטרון האידי, נשב יחדיו ונחזה בהצגה באידיש ונרגיש עצמנו מאד יהודיים מפני שכולנו יחד מסתכלים במחזה יהודי". האמנם יש משהו יהודי במחזה המוצג באידיש? ברור שלא, כי את אותו מחזה יכולתם לראות באותה מידה בלשון הצרפתית או הספרדית. רק בגלל שלבדיחות יש טעם יהודי גזעי, אין זה אומר שהן קדושות או יהודיות במובן של יהדות אמיתית. 

 
אותו דבר נכון גם לגבי מה שקרוי "התרבות הישראלית". באמריקה יש סוג של יהודים שעושים דברים שהם "ישראליים". הם אוכלים פלאפל, רוקדים הורה, שרים שירי עם ישראלים. ה"יורדים" מתכנסים יחד ב"מסעדות ישראליות", אוכלים חומוס ופלאפל, ומרגישים עצמם מאד ישראלים ומאד "יהודיים" מפני שכך עושים בישראל. הבוקר מסרתי שיעור בשכונת גילה. אחת המשתתפות ספרה לי שהיא פגשה עולה חדש מרוסיה שאינו יודע דבר על יהדות, אך הוא זוכר משהו מסוים מילדותו - פעם בשנה היו אוכלים קניידלאך, ופעם אחרת, אמו היתה מגישה עוגת פרג. זה כל מה שזכר מ"אידישקייט" - מאכלים יהודיים. כמובן שזה טוב מלא כלום. אך זו אידישקייט של בישול, וכפי שאומרים, יש אנשים שהם יהודים בלב, ויש אנשים שהם יהודים בקיבה. כאשר היהדות הופכת להיות רק מאכלים מסורתיים, או רק דברים שאתה רוקד, קורא או צופה בהם, אזי ברור שאתה הופך אותה לתרבות במקום דרך חיים דתית, שזה מה שהיא באמת. 

 
אם כי היוונים יצאו למלחמה ביהודים, כוונתם העיקרית במלחמה זו לא היתה סתם להרוג יהודים, היא גם לא היתה כיבוש אדמות. עובדה היא, כפי שאנו רואים, שהם אפילו לא החריבו את בית-המקדש. הם נכנסו לבית-המקדש, אך רק טימאו את המזבח ואת השמנים שנועדו להדלקת המנורה. הם היו יכולים להחריב את המקדש כמו שעשו הבבלים והרומאים, אך הם לא עשו זאת. הם היו מרוצים מכך שהם טימאו אותו. הם אפילו לא לקחו עמם את כלי הזהב של בית-המקדש. אנו רואים, אפוא, שהיתה להם מטרה מאד מסוימת. עובדה היא, שאם היו רוצים למנוע את הדלקת המנורה, יכלו, פשוט, לשפוך את כל השמנים. אך הם השאירו את השמנים בפכים ורק טימאו אותם. 

 
מעניין: הגמרא אומרת שהיוונים טימאו את כל השמנים שבהיכל. ההיכל הוא המקום שבו עומדים המנורה, השולחן ומזבח הזהב. מכל מקום, כפי שיודע כל מי שלמד את מבנה הבית, השמנים לא היו מאוחסנים בהיכל אלא במחסן מיוחד בחלק אחר של בית-המקדש. הכוהנים היו מביאים שמן להיכל, לפי הצורך. מה, אפוא, היתה כוונת הגמרא באמרה שהיוונים טימאו את כל השמנים שבהיכל? נראה, כי היוונים לקחו את השמן ממקומו הרגיל והכניסו אותו לתוך ההיכל ושם טימאו אותו והשאירו אותו בכוונה תחילה. הנה, הבאנו את השמן אל המנורה בשבילכם. זה ממש כאן. זה רק קצת טמא. הם לא התכוונו לשבש את הדלקת המנורה. אדרבה, הם כביכול הקלו על הכוהנים את ההדלקה בכך שהביאו את השמן ישר לתוך החדר ושמרו אותו שם. כל מה שהם עשו היה לטמא במתכוון את כל פכי השמן שמצאו שם, כאילו אמרו, "הדליקו את הנרות כרגיל, אך עשו זאת בשמן שיש עליו מגע יווני". זה היה נסיון נוסף "ליוון" את היהדות מבפנים. הם רצו שהיהודים ימשיכו לבוא לבית-המקדש, ימשיכו להדליק את המנורה, ימשיכו ללמוד תורה - אך ללא קדושה, ללא אלוקים. כאמור, הם רצו להפוך את היהדות לתרבות שאין בה כל קדושה. 

 
כאשר נלחמו היהודים ביוונים וניצחום, הם הוכיחו שלרוחניות יש עליונות על החומריות. היוונים האמינו שהחומריות עולה על הרוחניות - עדים המשחקים האולימפיים, פרי המצאתם. הם סגדו לגוף. הם חשבו שרק בגלל מספרם הרב הם יכולים לדכא את העם היהודי ולעקור את האלוקות מן היהדות. תגובתם של היהודים היתה שאמנם אנו מעטים במספר; ובודאי חלשים יותר בגופנו; אך כמות וכח פיזי אינם הכל. איכות וכח רוחני עולים עליהם בהרבה. 

 
קליפת יוון 

דברנו על כך שהיוונים טימאו את השמן שיועד להדלקת המנורה. מהי בעצם טומאה? כאשר משהו נעשה טמא, הוא לא נראה שונה ממשהו טהור. שמן טמא ושמן טהור נראים בדיוק אותו דבר. אדם טמא נראה בדיוק כמו אדם טהור. טומאה אינה יכולה להיראות, להישמע, או להיחשף אפילו על ידי המכשירים המדעיים החדישים ביותר. ההבדל בין טמא לטהור הוא כולו במישור הרוחני. כיצד טימאו היוונים את השמן? בכך שהסירו ממנו את הקדושה. שמן טהור שיש עליו חותם הכוהן הגדול, נראה ופועל בדיוק כמו שמן טמא. ההבדל הוא רק במישור הרוחני. אידיאולוגיה זו, של עקירת הקדושה מן השמן, של עקירת האלוקות מן התורה, נקראת בחסידות "קליפת יוון". עמי העולם השונים מסמלים תכונות שליליות שונות הקיימות בעולם. תכונות שליליות אלו נקראות "קליפות" שיש צורך לשברן ולהסירן לפני שאפשר לגלות את העצם הפנימי של הטוב. קליפות רוחניות, כמו קליפת עמלק וקליפת יוון, מחברות את עצמן לקדושה בדרך זו או אחרת, מכסות אותה ומעלימות את האלוקות שהיא מכילה. קליפת יוון, היתה כאמור, הרעיון לנסות לעקור את הקדושה מן היהדות. "שימרו שבת, כי אתם זקוקים ליום מנוחה. שימרו את החגים בגלל המאורעות ההיסטוריים שקרו בהם. מולו את ילדיכם כי זה בריא. לימדו תורה כסיפרות". זו היתה הפילוסופיה היוונית. אך כיוון שאי אפשר להפריד בין יהודי לקדושה, הבחינו היהודים מה היוונים מעוללים להם, ובכל כוחם התנגדו לנגיסה הזאת בקדושתם. הם נלחמו נגד היוונים ובסופו של דבר ניצחו. 

 
שמן במובן הרוחני מייצג קדושה. כלי בית המקדש היו ראויים לשימוש רק לאחר שנמשחו בשמן המשחה. מלכי ישראל, אף הם, נמשחו בשמן, ומשיח - שמו מעיד עליו, זה שנמשח בשמן. שמן שהוכן לתכלית של קדושה, הוא מעין כלי המחיל את הקדושה על מי שיועד לה. זו היתה הסיבה שבגללה עשו היוונים מאמץ להטיל פגם בשמן. הם יכלו לפגום בדברים אחרים, אם היו רוצים. בבית-המקדש היה גם יין. בכל זאת, אין רואים שהם עשו מאמץ מיוחד לפגום ביין. הם טמאו את השמן כי הוא מסמל את התמצית. השמן שאנו מקבלים על ידי כתישת הזיתים הוא החלק הפנימי ביותר שלהם. כך מסמל השמן את החלק הפנימי ביותר של היהודי, את תמצית נשמתו. את זה רצו היוונים לחסל, את הפן הקדוש והפנימי ביותר של היהודי. והיהודים ידעו שאם יסכימו להדליק את המנורה בשמן הטמא של היוונים, תהיה זו מצדם כניעה לסוג חדש של יהדות - יהדות "מתורבתת" שהופקעה מקדושתה ואלוקותה. ומשום כך הם היו מוכנים למסור את נפשם. 

 
אם היהדות לא היתה יותר מאשר תרבות, היא לא היתה יכולה להשאר בדיוק אותה יהדות למעלה מ3000- שנה, כי במשך 3000 השנים מאז מתן תורה, נסעו היהודים לכל כך הרבה מדינות שונות; גם סגנונות הלבוש, השפה, והמזון השתנו במדה כה רבה שאף לא דבר אחד חיצוני, יכול היה להשאר אותו דבר. בכל זאת, כיוון שהיהדות שלנו מבוססת על אלוקות אנו רואים שהדברים לא הושפעו מן העולם החיצוני. לדוגמה, התפילין שנער בר-מצווה מניח היום, הם בדיוק אותם התפילין שמשה רבינו הניח. על יד ים המלח, גילו הארכיאולוגים תפילין הדומים בכל לאלו שלנו. הם גילו במצדה מקוואות זהות לשלנו. בור מי הגשמים (המכיל בערך 200 גלונים) של המקוה הוא זהה. הם מצאו שרידים של תשמישי קדושה אחרים הזהים לאלו שאנו משתמשים בהם היום. הם לא השתנו במשך 3000 שנה. אנו רואים שיש דברים מסוימים שלא חל בהם כל שינוי למרות תמורות העיתים. אמנם היום יש לנו מיקרוגל לבשל בו ואילו הם בישלו בתנור של פחמים. אך האופן שבו את מבשלת את מזונך איננו תמצית היהדות. התמצית היא זו הגורמת לנו לפעול. היא זו העושה אותנו יהודים. תפילותינו לא השתנו. יתכן שזה יתפלל בהברה ספרדית וזה בהברה אשכנזית. אך כולנו מתפללים לאותו הקב"ה. כולנו אומרים "שמע ישראל" וכולנו, בכל מיני ארצות שונות, אומרים ברכות וקוראים את אותה התורה. פנימיות היהדות נשארה תמיד אותו דבר, בכל ארץ ובכל תקופה. וזאת, רק משום שנלחמנו ביוונים. אם היינו מניחים להם לעשות את רצונם, לא היה נשאר לנו שום-דבר היום. 

 
היהודים פעלו אז במסירות נפש. הם לא חלמו בכלל על התפשרות. הם לא אמרו, "לכתחילה, זו הדרך הטובה ביותר לעשות את הדברים. אך יש גם דרך שניה במעלה, ובדיעבד גם היא כשרה. ואנחנו נעשה את הדברים בדיעבד!" להיפך, הם אמרו, "אנו נעשה זאת בדרך הנכונה, בדרך הטובה ביותר". ובגלל הנחישות הזאת, ה' עשה להם נס. כאשר יהודי איננו נוהג רק בדרך הטבע וההגיון, אלא הוא מתעלה מעל הטבע וההגיון, אזי ה' עושה עבורו נס, והוא מסוגל לעשות את מה שנראה כבלתי אפשרי: גבורים נמסרו ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכן הלאה. החשמונאים כלל לא חשבו על נסים באותו זמן. אך מפני שגישתם היתה נכונה, ה' עשה למענם נס.