אחת מהלכות חנוכה אומרת שיש להדליק את החנוכיה במקום שהעוברים ושבים יוכלו לראות את האור, וזאת כדי לפרסם את הנסים שארעו בחנוכה. בכל זאת, אנו נוהגים להדליק בתוך הבית ולא על פתח הבית מבחוץ כפי שהגמרא מציינת שעלינו לעשות (יש הסברים רבים לכך שאנו מדליקים נרות חנוכה דוקא בתוך הבית, אך אין כאן מקומם). זו אחת הסיבות שהרבי ייסד את רעיון הדלקת הנרות במקומות ציבוריים - כדי שנוכל בכך לקיים את מצוות פירסום נס חנוכה, בגדול. 

 
בכל אופן, עלינו לעשות את חלקנו - בגדול או בקטן, שהעולם שמסביבנו יהיה יותר מואר, יותר מזהיר ויותר יהודי, בגללנו. נרות חנוכה מסמלים זאת. בעולמנו היום, עדיין ישנם יהודים שאינם חושבים רק על קיום המצוות שלהם ולימוד התורה שלהם. הם מודעים לכך שיש יהודים אחרים סביבם. אין אצלם "לא אכפת לי משאר האנשים בעולם, כל זמן שאצלי הכל בסדר". גישה כזו מנוגדת לחלוטין לסיפור החנוכה. סיפור החנוכה הוא דוקא כן לדאוג ולחשוב על כך שאי שם בחוץ יש מישהו המגשש דרכו באפילה. אם הנך יודע מעט יהדות, והוא יודע עוד פחות ממך, חובה עליך לחלוק עמו את האור שברשותך. וכידוע, כאשר מישהו נוסף נהנה מן האור, אין האור שלך חסר מאומה. 

 
ועוד נקודה: "אינך יכול לגרש את החושך במקל", אומר הפתגם החסידי. הרבי הדגיש תמיד שכאשר אתה מנסה לקרב יהודי אחר ליהדות, אינך מרים עליו מקל עד שיתרצה. יתכן שתשכנע אותו לקיים מצווה על ידי שתאיים עליו בכל העונשים הנזכרים בתורה ובמאמרי חז"ל, אך זו אינה הדרך הטובה ביותר, וספק אם היא תועיל. אותם יושבי קרנות הזורקים אבנים וצועקים "שאבעס", האמנם מאמינים הם באמת, שבכך יחדירו בלב הנהג אהבה לשבת, עד שבשבת הבאה הוא כבר לא יצא עם מכוניתו לכביש? האם זה באמת יביא לשינוי במספר האנשים המחללים שבת? הדרך הנכונה היא, דרך השלום, האהבה והאור. "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". כל מה שצריך לעשות הוא להדליק נר, והחושך נעלם מיד כלא היה. זו דרכה של היהדות. כאשר מישהו מקרין אור סביבו, מתיחס בידידות ומעניק מידיעותיו ביהדות לעוד יהודי, אזי יווכח שהאפילה נמוגה מאליה.