הבה ננסה להבין משהו מטבעו של האור. כידוע, חז"ל מחלקים את החומר הפיזי לארבעה יסודות - אש, רוח, מים ועפר. האש שונה משלושת האחרים בשני דברים: כל שלושת היסודות האחרים כולם פיזיים. יש להם מימדים וחלים עליהם חוקים פיזיים מסוימים. הם מוגבלים בזמן ומקום. לעומתם האש היא בלתי רגילה בכך שאם יש לך נר אחד עם שלהבת קטנה, אתה יכול להדליק בנר זה, מספר אינסופי של נרות. מיליון, ביליון, או עשרה ביליון. כל עוד יש לך זמן ונרות, אתה יכול, עד עולם, להמשיך להדליק נרות, על ידי אותו נר אחד. והנר הזה עצמו אינו מפסיד מאומה בפעולה זו. נראה שדבר זה מנוגד להגיון. מאיפה באה כל האש הזאת? יש כמות מוגבלת של עפר, מים, או אוויר. אולם האש, נדמה כאילו יש לה תכונה של אינסופיות. מבין ארבעת היסודות, האש, היא אפוא, הרוחנית ביותר, כי במובן מסוים היא נוגדת את חוקי הטבע. 

 
הבדל נוסף בין האש לבין שאר היסודות הוא שהאש שואפת תמיד כלפי מעלה. אם תקחו נר דולק ותהפכו אותו למטה, שלהבתו תמיד תתרומם כלפי מעלה. חז"ל מסבירים זאת בכך שהאש מבקשת את שורשה למעלה. 

 
בגלל תכונות יחודיות אלו אנו חוגגים את חג החנוכה דוקא עם אש, כי האש היא רוחנית ככל שניתן לחומר גשמי להיות. היא הקרובה ביותר למיזוג של רוחני וגשמי שאליו אפשר להגיע. 

 
ישנם שלושה סוגי נרות שאותם אנו מדליקים כמצוה - נרות שבת ויו"ט, הנרות שהיו מדליקים בבית המקדש, והסוג השלישי, נרות חנוכה. אולם ישנם כמה הבדלים עיקריים ביניהם: את נרות שבת ויו"ט, ואת הנרות של בית המקדש, מדליקים בתוך הבית, בעוד שאת נרות חנוכה מדליקים (לכתחילה) בחוץ (למרות שזה אינו מנהגנו היום מסיבות אחרות). הבדל נוסף הוא, שנרות שבת ויו"ט ונרות בית-המקדש מדליקים לפני שמחשיך, לפני שקיעה, כאשר בחוץ עדיין יש אור. את נרות חנוכה, לעומתם, מדליקים אחר השקיעה, משמתחיל להחשיך. 

 
ההבדל השלישי הוא, שאנו תמיד מדליקים את אותו מספר של נרות בשבת ויו"ט, ואותו מספר של נרות בבית-המקדש. אם כי יש נוהגים להוסיף עוד נר שבת כאשר נולד ילד נוסף, אך זהו רק מנהג. המצוה העיקרית היא להדליק שני נרות לשבת, ושבעה בבית-המקדש, בעוד שבחנוכה אנו מוסיפים נר בכל יום. ביום הראשון של חנוכה, אנו מקיימים את המצווה, באופן של מהדרין מן המהדרין, על ידי הדלקת נר אחד. אך כדי לעשות את המצוה באופן המושלם ביותר ביום השני, עלינו להדליק שני נרות, וכך מוסיפים נר בכל יום. 

 
ההבדל הראשון - שאת נרות חנוכה מדליקים בחוץ - מלמד אותנו שאסור לנו לשמור את אור היהדות לעצמנו. ישנם אנשים בחוץ שאף הם צריכים "לראות את האור". אנו צריכים להתאמץ מאד ולתת מכוחנו כדי להאיר את סביבתנו. יש אנשים החיים ב"מובלעות יהודיות", שבהן הם מרוצים, כל עוד הם וילדיהם נוהגים באורח חיים דתי באין מפריע. מה שקורה בשכונה במהלך עשר דקות מהם, אינו מעניין אותם כלל. זה לא מה שנרות חנוכה מלמדים אותנו. הרבי אומר שאם עדיין ישנם אנשים שאינם יודעים על יהדות, סימן שחסר משהו גם בנו, כי כולנו יחד מהווים ישות אחת. כל זמן שחלק מעמנו איננו כפי שהוא צריך להיות, כולנו חסרים. האם היתה לכם פעם אצבע מוגלתית? מה אכפת לכם? כל עוד רוב אברי הגוף בריאים, תתעלמו, פשוט, מן האצבע שיש בה דלקת. אך אם האצבע כואבת ואינכם יכולים לדרוך עליה, זה מכאיב לכל גופכם, אינכם מסוגלים אפילו לחשוב בראש צלול. כי כל אברי הגוף מחוברים וקשורים זה בזה. כך גם כל בני העם היהודי קשורים זה בזה. 

 
אשר להבדל השני - שכדי להדליק את נרות החנוכה, אנו מחכים עד שיתחיל להחשיך - זה מלמד אותנו שאסור ליהודי לתת לחושך להפחיד אותו. במלים אחרות, יהודי אינו צריך לומר, "חשוך בחוץ, מה אני יכול לעשות? לא נעים שם. ואני הנני, בסך הכל, אדם אחד קטן. האם באמת אוכל לעשות משהו מול החושך הזה שבחוץ?" מצות החנוכה אומרת לנו לא ליפול ברוחנו. אנו כן יכולים לעשות משהו להאיר את החושך. אם ה' שם אותך במצב שהוא חשוך, וכאן אנו מתכוונים גם לחושך רוחני, הרי שכיהודי, אינך צריך לומר, "איני רואה כל דרך לשנות משהו". אתה כן יכול. יש לך תורה והתורה אומרת שאור קטן דוחה הרבה חושך. אם כן, יש לנו את הכלי שלנו שאתו, לא חשוב כמה חשוך בחוץ, אנו עדיין יכולים להיות מקור של אור שיבריח את החשיכה. 

 
ההבדל האחרון בין נרות חנוכה לשאר סוגי הנרות, הוא שיהודי חייב תמיד להוסיף ולהרבות. היהדות איננה כמו מישור. אם אתה נמצא עתה ברמה מסוימת, זה טוב רק להיום. אך אם ה' נתן לך יום נוסף, ושנה נוספת של חיים, אסור לך להשאר באותה רמה. אתה חייב, תמיד, לגדול, בהתאם למושג "מעלין בקודש". 

 
שנזכה במהרה לראות את אורו של בית-המקדש ולרקוד יחדיו בירושלים, בחגיגת הנצחון הרוחני הסופי בביאת משיח צדקנו!