מורשת המכבים היא מורשת הגאווה היהודית והנכונות להיאבק למענה בכל מחיר. המכבים מלמדים אותנו, כי את האמונה שלנו אנחנו צריכים להביע בראש מורם.
את תמצית הסיפור שאוצרות בתוכן שלהבות החנוכייה כולנו מכירים. השלהבות שמאירות את בתי ישראל למעלה מאלפיים שנה ומנציחות את הנסים המופלאים שחולל הקדוש-ברוך-הוא לאבותינו המכבים, בימים ההם בזמן הזה.
היה זה כמאה שנים לפני חורבן הבית השני. היוונים ניהלו מלחמת חרמה נגד האמונה בבורא העולם, וניסו לכפות את אורח-חייהם האלילי על בני-ישראל. השוליים בעם, אלה שכוחותיהם לא עמדו להם, התפתו להתחקות אחרי הכזבים הנוצצים של התרבות ההלניסטית והתייוונו. אולם החלק הארי של העם נותר נאמן לבורא ולתורתו והתאגד תחת פיקודו של מתתיהו, אבי משפחת החשמונאים ושל ממשיך דרכו, בנו יהודה.
בדרך הטבע, לא היה למאבקם סיכוי להצליח. הם היו מעטים וחלשים מול רבים וגיבורים היו אמורים להיכתש כאבק תחת פרסות הסוסים ופילי הענק היווניים. אבל הם בכלל לא חשבו על דרך הטבע. תחת הסיסמה "מי כמוכה באלים השם" (ראשי-תיבות 'מכבי') הם השליכו חייהם מנגד – וזכו כי הקדוש-ברוך-הוא יובילם לניצחון מופלא ולחנוכה מחודשת של בית-המקדש.
*
המכבים תופסים במורשת ישראל מקום של כבוד, כדמויות אפופות הילה של גבורה. אבל ראוי שנזכור כי גבורתם לא הייתה סתם גבורה. גבורתם האמיתית לא הייתה גופנית, אלא רוחנית. המכבים היו מאמינים גאים, פטריוטים מושבעים של היהדות, שלא הסכימו בשום פנים ואופן להיכנע למגף החילוניות היוונית, וזו הייתה גדולתם.
ניצחונם של המכבים על היוונים לא נבע מכוח פיזי או מטכסיסי מלחמה מוצלחים, אלא מדבקות נחושה ובלתי מסויגת בקדוש-ברוך-הוא ובתורתו. רק מכוח הדבקות והאמונה הבלתי מתפשרת הם זכו כי יכוונו מלמעלה את צעדיהם ויצליחו את דרכם להביס את הצבא החזק בעולם.
מורשת המכבים היא אפוא מורשת הגאווה היהודית והנכונות להיאבק למענה בכל מחיר. המכבים מלמדים אותנו, כי את האמונה שלנו אנחנו צריכים להביע בראש מורם. לא רק להאמין בתוככי הלב בצדקת הדרך, אלא גם לשדר את האמונה באומץ ובגאון, מבלי להתבייש.
מחריד לחשוב איך היינו נראים היום אילו התחשבו אבותינו המכבים ב"מה יאמרו הגויים". הם כמובן לא היו יוצאים למאבק, הם היו ממשיכים לחיות חיים לא חיים, בסגנון האנוסים בימי האינקוויזיציה – והתוצאה הבלתי נמנעת הייתה אבדון רוחני מוחלט, חלילה, של העם היהודי. סוד ההצלחה שלהם היה גאוותם בנכסי הרוח של עם ישראל, ואת הגאווה הזו אנחנו צריכים להפנים ולשמר.
*
כיום, ברוך השם אין מעלינו מגף תרבותי שאוסר עלינו לקיים תורה ומצוות. אבל שלא במוצהר, המגף הזה קיים גם קיים. היצר-הרע תפס את העיקרון, שעם כוח לא ילך לו מול היהודים, ולכן הוא שינה את פני המגף והפך אותו למשהו ידידותי ומפתה. הוא משקיע שעות נוספות בפיתוח גירויים ופיתויים שונים, שבמובן מסוים רב כוחם הרבה יותר מכוחו של מגף מעיק ומאיים, ולצערנו התוצאות בשטח הן אכן הרסניות.
לכן אנו שבים ומדליקים בכל שנה את נרות החנוכה. בכך אנו מזכירים לעצמנו כי העובדה ששרדנו כעם היא רק הודות לאמונה הגאה בסיסמה "מי כמוכה באלים השם". אנו שבים ומשננים כי רק כך זכו אבותינו "והדליקו נרות בחצרות קדשך", כלשון תפילת "ועל הנסים" – וכך אנו נזכה במהרה להדליק מחדש נרות בחצרות הקודש של בית-המקדש השלישי, עם התגלותו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, תכף ומיד.