נתוח שמותיהן של שתי הפרשיות האלו מראה כי יש להם משמעויות מנוגדות: המלה "נצבים", פירושה עמידה במקום אחד, ואילו "וילך" היא הליכה ממקום למקום...
לעתים קרובות חוזר הרבי על אימרה של האדמו"ר הזקן ש"אדם צריך לחיות עם פרשת השבוע". מכיון שהפרשה מתחלקת לשבעה חלקים, הרי שכל חלק, על פי הסדר, מקביל לאחד מימי השבוע. באופן זה, מתחלק גם לימוד הפרשה במשך השבוע, כחלק מהלימוד היומי של "חת"ת" (חומש תהילים תניא). אך בהזדמנויות רבות הצביע הרבי על כך שהמסר של הפרשה בכללותה, מצוי בשמה של כל פרשה.
יש שנים שבהן פרשת נצבים ופרשת וילך נקראות בנפרד, ואז הלקח שאנו לומדים משם הפרשה מבוסס רק על שם אחד משמות שתי הפרשיות. בשנים אחרות, הן נקראות יחד באותה שבת, ואז עצם הסמיכות שלהן מהווה מסר נוסף.
נתוח שמותיהן של שתי הפרשיות האלו מראה כי יש להם משמעויות מנוגדות. המלה "נצבים", פירושה עמידה במקום אחד, ואילו "וילך" היא הליכה ממקום למקום. יתר על כן, ל"נצבים" יש משמעות לוואי של "עמידה בתוקף" שיש בה יותר יציבות מאשר עמידה סתם.
בנוסף לזה, שבת זו היא גם "שבת מברכים", שמברכים בה את החודש הנכנס. אולם, יוצא מכלל זה, הוא חודש תשרי. ואף כי שבת זו היא אכן השבת שלפני החודש החדש, אף על פי כן אין אנו מברכים את החודש כמנהגנו בכל "שבת מברכים". הבעל-שם-טוב מסביר כי הסיבה לשינוי במנהגנו היא בגלל שה' בעצמו מברך את חודש תשרי. והוא מוסיף כי בכח הברכה שמברך ה' את חודש תשרי, יכולים אנו לברך את כל שאר אחד-עשר החודשים של השנה.
פרשת נצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה, כי היא מרמזת לברכה שה' מברך את ישראל "אתם נצבים היום", היינו, אתם קיימים ועומדים, וביום הדין, אתם זוכים בדין ומקבלים את ברכת ה' לעמו ישראל. כמו ש"שבת מברכים" מברכת את החודש הנכנס, כך מברכת "שבת מברכים" שלפני ראש השנה, את השנה החדשה כולה. לפי זה, ה' נותן לבני ישראל את הברכה שיהיו קיימים ועומדים - לא חשוב מה יקרה לכם, אתם תמיד תחזיקו מעמד ולא תפלו. וגם אם יהיו לכם כמה זמנים קשים, לעולם לא תאבדו. תמיד תעמדו, תמיד תתקיימו, לנצח. הנה אתן רואות כיצד ה' שמר את הבטחתו לישראל. כי למרות כל מה שארע לעמנו, תמיד עמד בנו כוחנו לעמוד ולשרוד כעם, וכעם חזק.
ובכל זאת, עם כל המעלה שיש בהתיצבות תקיפה - עד שהיא אפילו מבטאה את ברכתו של ה' לעם ישראל, שהוא יעמוד חזק ולא יפול - יש בכך גם חסרון. כאשר אדם נצב במקום אחד, הוא אינו הולך וגדל. על הפסוק "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", מסבירה החסידות כי "העומדים האלה" אינם אלא המלאכים, כיון שהם תמיד נצבים על אותה מדרגה רוחנית. פרוש הדבר, שאמנם אינם יכולים ליפול לעולם, אך הם גם אינם יכולים להתקדם. הם "נעולים" במעלתם הרוחנית לעולם. לעומת זה, ה"מהלכים", אלה בני ישראל. אם כי קיימת אפשרות שאדם יפול (אמנם לא העם כולו, כפי שמלמדת המלה "נצבים"), אף על פי כן, ניתנה לו גם היכולת לקום, להתקדם, להשתנות.
בפרקי-אבות למדנו כי "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא". מדוע? כי בגן עדן, הנשמה אינה יכולה עוד ללמוד תורה ולקיים מצוות, ומשום כך אין לה עוד היכולת להגביה את עצמה למדרגה גבוהה לאין ערוך. ואם כי היא נמצאת במדרגה גבוהה מאד בגן עדן - דרגה זו היא סטטית. הנשמה היא קבועה ועומדת, באותו אופן שבו המלאכים קבועים ועומדים. אולם בעולם הזה, על ידי תורה ומצוות, ובמיוחד על ידי תשובה, יש באפשרותו של האדם להגיע אל המדרגות הגבוהות ביותר - אף יותר מאשר גן עדן.
לפי זה, כאשר פרשיות נצבים-וילך נקראות יחדיו, אנו יכולים להפיק תועלת מן המסר שכל אחת מהן מלמדת אותנו: "נצבים" מלמדת אותנו לעמוד איתן ולא להתפשר בעניני יהדות. לא להכנע אף פעם ל"יצר הרע", וכך נקבל את ברכת ה'. כי אם נהיה נצבים בדין, אזי נזכה בדין בראש השנה.
מאידך, אנו חייבים גם לצעוד קדימה - "וילך". יהודי חייב ללכת, אך לאן? האם סתם לרוץ במעגלים? לא! יש להתקדם ממדריגה אחת לגבוהה ממנה, להתקדם בקדושה. כך מלמדות אותנו שתי הפרשיות האלו, לעמוד בתוקף ולא ליפול, מצד אחד, ומאידך ללכת כל הזמן מחיל אל חיל, ולעלות במעלות הקדושה.