מסיימים את התורה, מתחילים מחדש - ושמחים. חג שמחת תורה. אם מדובר על תורה, ותורה זה לימוד, אז בחג הזה היו צריכים לשבת וללמוד וללמוד וללמוד... ומה עושים, לוקחים את ספר התורה, סגור ועטוף עם המעיל שלו, ורוקדים ורוקדים ורוקדים... "תורה! ציווה! לנו! משה!.."
מסיימים את התורה, מתחילים מחדש - ושמחים. חג שמחת תורה.
אם מדובר על תורה, ותורה זה לימוד, אז בחג הזה היו צריכים לשבת וללמוד וללמוד וללמוד...
ומה עושים, לוקחים את ספר התורה, סגור ועטוף עם המעיל שלו, ורוקדים ורוקדים ורוקדים...
"תורה! ציווה! לנו! משה!.."מכריז הילדון בן השנתיים וחצי, ו- תורה לומד גם תלמיד חכם מישיבה בירושלים, שמזה ארבעים שנה הוגה בתורה יומם ולילה.
אין הבדל? Same – same?
נכון שצריך ללמוד ולקשורהכי חזק את כוח השכל שלנו עם התורה, כל אחד לפי רמתו, אבל האמת של התורה היא לא השכל שבה, אלא משהו אחר לגמרי!
מה שאתה מבין, זה טוב ויפה, אבל זה לא העיקר.
התורה היא החוכמה של הקב"ה, ש"הוא וחוכמתו אחד" (הרמב"ם).
וזה אומר, שכשאתה לומד תורה, אז אתה קושר את עצמך לאלוקים!
בקשר האלוקי הזה שווים כולם: דביר הפספוס, רב מכפר חב"ד ונער תל אביבי, שאולי יש לו מורה לתנ"ך, אבל לא ממש בטוח, שהיא מלמדת אותו "תורה".
וזהו החג של שמחת תורה!
כולם שמחים עם התורה. כולם רוקדים, ובריקוד שווים כולם. אין הבדל, ולא יודעים מי למדן ומי לא למד בכלל. הריקוד לא קשור להבנה ולכמה אתה יודע תורה. השמחה היא על "שנתן לנו את תורתו", על הקשר האלוקי!
ספר התורה עטוף במעיל, בצורה שאי אפשר בכלל לקרא בו. ככה יש דגש על הענין של התורה כמו שהיא למעלה מהשכל.
אתה לא שמח על מה שהבנת בתורה. אתה שמח על ההתקשרות שלך עם הבורא!
רוקדים עם הרגליים ולא עם הראש. אין עדיפות למי שלמד יותר. רוקדים בלי קשר להבנה שבתורה, כולם, פשוט, שמחים עם התורה.
אז נרקוד כולנו יחד, מי בבית כנסת עם ספר תורה, ומי שבהודו מוזמן לבתי חב"ד (ברישיקש, דלהי, פושקר,פונה, ארמבול,בומבי וקסול) ומי שבאיזה 'אי שם' אחר, שירקוד לו עם תנ"ך או עם תהילים! העיקר לרקוד!
(באדיבות:
Chabad of India)