שתי המצוות - הברכה על ארבעת המינים והישיבה בסוכה בעת האכילה - חלות במשך כל ימי הסוכות, למעט היום האחרון. ביום האחרון של סוכות, הוא שמיני עצרת, ובחוץ לארץ גם בשמחת תורה, אין נוטלים עוד את הלולב והאתרוג וכן אין יושבים עוד בסוכה (בחוץ לארץ נוהגים לשבת בסוכה בשמיני עצרת, אך לא לברך "לישב בסוכה").

באחת משיחותיו על הימים האחרונים של סוכות, מביא הרבי משל מפורסם כדי להסביר בשביל מה ניתן לנו חג שמיני עצרת. היו לנו כל כך הרבה חגים בחודש תשרי, למה יש צורך בחג נוסף? המשל מספר על מלך שהיה לו ידיד יקר שבא לבקרו. כאשר הגיע הזמן שידידו היה צריך ללכת לדרכו, לא יכול היה המלך לשאת את הפרידה ממנו ובקשו להשאר רק עוד יום אחד נוסף. זהו הרעיון של שמיני עצרת; ה' משתוקק שעמו ישראל ישהה עמו עוד יום אחד.

מקור המשל במדרש. בביאור המשל משתמש המדרש בביטוי: "קשה עלי פרידתכם". באופן מילולי כוונת הביטוי היא שפרידת הידיד קשה לו מאד, למלך. אולם מניתוח קרוב של המלים, מגלה בהן הרבי משמעות עמוקה יותר - נאמר "פרידתכם" ולא "פרידתנו", לרמז שהפרידה באה מצדכם. לא ה' הוא זה שעוזב את עם ישראל, אלא להיפך. לכן, אם חלילה, אנו חשים נפרדים מה', עזובים ובודדים, זה רק משום שאנחנו התרחקנו. לא עזבתי אתכם, אומר המלך, אתם עזבתם אותי. ועוד זאת, הפירוד בינינו קשה לי לא פחות משהוא קשה לכם.

הרבי נותן ביאור נוסף אולי אפילו מעמיק יותר: "קשה עלי פרידתכם" - "הפירוד (המחלוקת וחוסר הסובלנות) שביניכם, הוא הדבר שקשה לי", אומר ה'. "כאשר יהודים אינם חיים באחווה ובשלום, כאשר יש חסרון בולט באהבת ישראל, זה מה שמכאיב לי", אומר ה'.

מדי יום בברכה האחרונה של תפילת שמונה-עשרה אנו אומרים, "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" - אם כולנו כאחד, אזי זוכים אנו לברכת אבינו.

ובכן ה' אומר, "כאשר יש ריב ביניכם, המביא לפירוד בין יהודי ליהודי, אינני יכול להיות עמכם. אם רצונכם שאשכון עמכם, אתם חייבים לשכון בשלום זה עם זה".

לעתים קרובות מאד מדגיש הרבי רעיון נוסף - שמחת חג הסוכות. כל שבעת ימי החג נקראים "זמן שמחתנו", והשמחה מתבטאת בריקודים - בכל ערב - שבהם חוגגים את שאיבת המים שהיו מנסכים על המזבח בזמן שביהמ"ק היה קיים. שמחה זו נקראת "שמחת בית השואבה", והיא מגיעה לשיאה בשמיני עצרת ושמחת תורה (בארץ ישראל חוגגים את שניהם ביום אחד, כאמור).

מדוע חוגגים את שמחת תורה בדרך זו דוקא? בראש השנה אנו חוגגים על ידי תקיעת שופר; ביום כיפור אנו צמים ומתפללים כל היום כולו; ובסוכות אנו חוגגים על ידי נטילת ארבעת המינים ועל ידי ישיבה בסוכה. מפני מה חוגגים אנו את שמחת תורה בריקודים? מדוע אין חוגגים יום זה בלימוד תורה? הרי זהו היום בו אנו מסיימים את קריאת כל פרשיות התורה, מ"בראשית" ועד "וזאת הברכה" שאותה אנו קוראים בשמיני עצרת/שמחת תורה. ובכן, מדוע איננו הולכים לשיעורי תורה בימים אלה במקום סתם לרקוד? האם לא ראוי ויאה יותר היה לעשות לימוד מרתוני כדי לחגוג את סיום קריאת חמשת חומשי תורה? ואמנם למדנו שבשמחת תורה, התורה רוקדת וחוגגת עמנו, אך השאלה בעינה עומדת: מדוע אין התורה מסתפקת בשמחה הנגרמת לה מן הלימוד שכולם לומדים אותה? אחרי הכל, מדוע נקרא החג "שמחת תורה", אם לא לבטא בכך את השמחה של התורה עצמה בלימוד שלומדים אותה? ולכן, מדוע דוקא רוקדים בשמחת תורה?

הרבי נותן תשובות אחדות לשאלה זו. קודם כל, כאשר אנשים רוקדים, רואים במוחש את האחדות שביניהם. בניגוד לזה, כאשר מורה מלמד תורה לתלמידיו, ברור שלא כל התלמידים מבינים את השיעור באופן שווה. כמה מהם יקלטו את דבריו מיד, אחרים יסתכלו בו במבט בוהה והוא ירגיש שדבריו נופלים על אזנים ערלות. תלמידים אחרים יהיו במקום כלשהו באמצע. אינך רואה את האחדות כאשר אתה מלמד תורה - במקום זה, אתה נוכח בהבדלים. דוגמה נוספת: המסובים לשולחן בליל הסדר - אם נתבונן בהם נראה שכל אחד עושה את ה"סדר" באופן אחר. אחד נהנה מחלק זה של ה"סדר" והשני מחלק אחר, וההבדל בין האנשים ניכר. לעומת זה, כאשר אנשים רוקדים יחדיו, אינך יכולה להבחין אם אדם זה הוא פרופסור גדול, או האחר תלמיד מתחיל שבקושי קורא. כל הרוקדים עושים את אותו דבר - מרימים את רגליהם, קופצים ושרים ואין רואים את ההבדל האינטלקטואלי או הרוחני שביניהם. הריקוד מדגיש את המשותף ולא את המבדיל. זו הסיבה שאיננו חוגגים את שמחת תורה על ידי לימוד. בלימוד יתכן מצב שבו תלמיד שאינו מוכשר כל כך יאמר, "הלואי ויכולתי ללמוד, אך אני פשוט אינני מבין", והדבר גורם לו תסכול. גם בין אלו שמבינים את השעור יש הבדלים במדת ההבנה.

לכן אומר ה', "רצוני שביום זה יוכל כל אחד להשתתף בשמחה באופן שווה, מתוך אחידות". לכן גם כשרוקדים עם ספר תורה, הוא סגור ואין פותחים אותו באופן שאפשר יהיה לקרוא את הכתוב בו; אנו סוגרים אותו, קושרים ומלבישים עליו את המעיל המיוחד לכך. בכך אנו מראים שאנו מקבלים את התורה כמות שהיא, אפילו אין אנו מבינים את כולה. הדבר דומה לעול מלכות שמים שאנו מקבלים למרות שמלכותו יתברך היא מעל ומעבר לבינתנו.

דבר מעניין נוסף הוא שכאשר רוקדים, בדרך-כלל אין עושים זאת עם הראש, אלא עם הרגלים, החלק הנמוך ביותר בגוף. אך כאשר הרגלים קופצות מתרומם גם הראש. הדבר מלמד שאפילו ליהודים הנמצאים במדרגה הנמוכה ביותר, יש מקום בתורה. למעשה, בשמחת תורה, תופסים יהודים אלה מקום ראשון במעלה.

תארו לעצמכם קבוצה של אנשים. מהם, תלמידי חכמים בולטים, או ראשי ישיבה, מהם, סתם יהודים רגילים, ואחרים - יהודים פשוטים שבפשוטים. כאשר יתחילו לרקוד, מי לדעתכם יתלהב ויפזז ויכרכר יותר מכולם? ראשי הישיבה או היהודים הפשוטים? על העבר הרחוק של עמנו, מסופר בתלמוד שדוקא תלמידי החכמים היו רוקדים ריקודים ממושכים מלאי התלהבות. אך כיום, נראה כי הלימוד החכמני מפריע לריקוד. מי רוקד היום בהתלהבות רבה? ה"רגלים" - אותם יהודים שכרגע נמצאים ברמה הנמוכה ביותר של לימוד. בשמחת תורה אנו רואים את מעלתן של הרגלים - אלה היהודים הפשוטים.

בחסידות מבואר ששמחה היא רגש המאחד אנשים, שלא כמו הרגשות שאנו חשים בחגים האחרים. בראש השנה למשל, היהודי עסוק בעבודת התשובה. הוא רציני ומעדיף להתכנס בתוך עצמו, לחשוב את מחשבותיו. לעומת זאת, השמחה היא רגש המוליד אחווה ורעות. כשיש לך בשורה משמחת, מתעורר הרצון לספר למישהו, לשתף את כל מכריך בשמחתך. בראש השנה וביום כיפור אינך זקוק להרבה אנשים. הרצינות וההתבוננות מעדיפות התבודדות. אך בשמחת תורה - הרצון לשתף אחרים בשמחה שאתה שמח בתורה, קורא להתכנסות של יהודים יחדיו מתוך אחווה.

שמחה מביאה גם להעלאה רוחנית של האני, או בלשון החסידות ל"ביטול". כיצד? ובכן, כאשר אדם עסוק, למשל, בתשובה, הרי הוא עלול לבוא לידי גאווה, בדיוק כמו שתלמיד חכם עשוי להפוך לגאוותן בחשבו, "למדתי כל כך הרבה, אני יודע כל כך הרבה". גם היהודי העושה תשובה עלול לחשוב, "איזו תשובה נהדרת עשיתי! כזה חשבון נפש!" לעומת זאת, כשאתה במצב של שמחה אמיתית, אתה מאבד את תחושת האני. כאשר מישהו מאושר, או כאשר קורה דבר טוב ואתה במצב רוח של שמחה, ה"אני אני" שלך מיטשטש. אדרבה, ברגע של שמחה אדם חש יותר נמיכות-רוח. השמחה היא הניגוד של גאווה והתבדלות. אדם שמח חש אחווה כלפי הזולת. משום כך אמרו חכמינו ז"ל כי "שמחה פורצת גדר". היא שוברת את כל המחיצות ומעלה על פני השטח את אותה אחדות בין יהודים הטבועה בנו - זו המשקפת את האחדות העליונה.

התורה אומרת: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה... ועבדת את אויבך". האריז"ל פירש את הפסוק כדלהלן, "מפני שלא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה - תעבוד את אויביך". לא די לעבוד את ה' סתם. היהודי נדרש לעבדו בשמחה.
ברצוני לסיים בסיפור נפלא המראה את גודל חשיבותה של השמחה. זהו סיפור אמיתי שהתרחש לפני 200 שנה, בזמנו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב. כידוע, רבי לוי יצחק היה צדיק בעל רוח-הקודש. באותה תקופה נשלטה רוסיה על ידי ה"פריצים" (בעלי האחוזות) שחיו חיי פאר בזבזנים והתאכזרו בדרך כלל ליהודים שחיו ועבדו על אדמותיהם. בעיירתו של רבי לוי יצחק, קרה פעם שמשפחה יהודית שלימה הושלכה לכלא על ידי הפריץ המקומי מפני שלא שילמה את דמי השכירות. היתה זו שנה קשה והם לא עמדו בתשלומים. הפריץ איים שהמשפחה תירקב במרתפו עד אשר ישולם החוב במילואו - הסכום האסטרונומי (בימים ההם) של 300 רובל. הדבר קרה ימים ספורים לפני יום הכיפורים. כאשר קהילת ברדיטשוב שמעה על הגזירה הרעה, בכו כולם. חיי המשפחה היו בסכנה. אחד מחסידי רבי לוי יצחק שמע על העניין והחליט לקחת על עצמו את האחריות למצוות פדיון שבויים. "איך אוכל להמשיך בעיסוקי היומיום", חשב, "כשחיי משפחה שלימה נתונים בסכנת-חיים בכלאו של הפריץ, זה נורא!"

וכך החל החסיד לחזר על פתחי בתי היהודים כשהוא מגולל את סיפורה של המשפחה האומללה. בכל זאת, אף כי כל אחד גילה השתתפות כנה בצער המשפחה לא היה בידי יהודי העיירה שהיו רחוקים מעשירות, להועיל הרבה. הם תרמו ככל שיכלו אולם כאשר ספר החסיד את כל הכסף שקיבץ, ראה שבידו רק מעט מזעיר מן הסכום הדרוש של 300 רובל, והוא היה אובד עצות. בערב יום כיפור הוא שבר את ראשו, "מהיכן אשיג סכום עצום כזה?" פתאום נזכר שבקצה העיירה היה בית-מרזח שיהודים אשר סטו מדרך היהדות היו מבקרים בו תכופות. הוא מיהר לשם בתקווה שסיפורה העצוב של המשפחה הכלואה יפתח את לבבם ואת כיסם. בבואו למקום, גילה קהל די גדול של יהודים. למרות שהיה זה ערב יום כיפור, היום המקודש ביותר בשנה, הם לא ידעו על כך ולא דאגו לעשות את כל ההכנות ליום זה. הם שתו וצחקו ושיחקו בקלפים. הם חיו בעולם אחר לגמרי. החסיד ניגש לקבוצה אחת והחל לספר את הסיפור על המשפחה שבמרתף הפריץ: "משפחה שלימה, כולל האם וילדיה הקטנים, נתונה בסכנת-חיים! אתם חייבים לתרום משהו!"

היהודים התלחשו ביניהם ואז אמרו, "או קיי, נעשה עמך עסק. אנו היושבים סביב שולחן זה, ניתן לך 100 רובל, שליש הסכום הדרוש, אם אתה תשתה כוס מלאה וודקה מסוג ה96%-". אל תשכחו שזה היה ערב יום כיפור. בהתחלה חשב החסיד, "אלוקים אדירים, אם אשתה כוס וודקה מן הסוג הזה, אתעלף! זה ערב יום כיפור, אסור ליהודי בכלל להשתכר ביום זה כי אז לא יוכל להתרכז בתפילתו. כיצד אוכל להסכים לתנאי מופרך שכזה?" אולם רגע אחרי זה חשב, "המותר לי לחשוב רק על עצמי? ומה על המשפחה? חייהם בסכנה! זה מקרה של פיקוח-נפש! אסור לי להיות אנוכי. עלי לחשוב עליהם!"

הוא פנה אל היושבים בבית המרזח, "בסדר, אני מקבל את ההצעה". והם התחילו לצחוק, "הביטו, היהודי הדתי הזה עומד לשתות כוס מלאה של וודקה ולהשתכר!" אך הם קיימו את הבטחתם. החסיד שתה והם נתנו לו 100 רובל. למרות שראשו החל להסתחרר, הוא חשב, "טוב, הנה זה עבד עם השולחן הזה, אנסה את מזלי גם בשולחן הבא". ובפנותו לשולחן הבא אמר, "אתם יודעים, חבריכם בשולחן ההוא נתנו לי 100 רובל. אולי תוכלו גם אתם לאסוף ביניכם סכום כלשהו?" אך הם כקודמיהם, "ניתן לך 100 רובל רק אם תעשה מה שעשית בשולחן הקודם. המוכן אתה לשתות כוס שניה של וודקה 96%?"

החסיד נבהל, "א-לי הטוב, מילא, כוס אחת, אך אם אשתה כוס שניה מהחומר הזה, אהיה כל כך שיכור שלא אוכל להתפלל ולו גם מלה אחת, איזה מין יום כיפור זה יהיה?" בכל זאת, מחשבתו השניה היתה, "מה אני חושב רק על יום כיפור שלי. אני חייב לחשוב איך לשחרר את האומללים!" ואז אמר, "בסדר, אני אעשה זאת". בפעם הזאת רעדו ברכיו אך הוא שתה בגבורה את הכוס השניה. הללו קיימו את הבטחתם ונתנו לו את הכסף, ועתה היו לו כבר 200 רובלים, שני שליש של הסכום, הפלא ופלא. עתה הוא היה זקוק בסך הכל לעוד 100 נוספים. הוא חשב לעצמו, "זה הולך לי. כדאי לנסות גם את השולחן בפינה השניה".

הוא נגש אל היושבים ואמר, "הנה חבריכם נתנו לי 200 רובל. אני זקוק בסך הכל לעוד 100 רובלים ואז אוכל להוציא את המשפחה מהמאסר עוד היום, לפני יום כיפור! זו מצווה גדולה, והרי בתוך תוככם ישנה נשמה יהודית, אתם חייבים לעזור!" אך הם נענו, "בסדר, עשינו עסק; אנו נתן לך 100 רובל, ועליך לשתות כוס נוספת מן החומר החזק-חזק הזה".

החסיד אמר לעצמו, "זה כבר יותר מדי, אם אשתה כוס שלישית, אשכב על הרצפה במשך כל יום הכיפורים. לא אוכל אפילו לקום על רגלי עד אחרי הצום! איזה מין צום זה יהיה? איזו מין תשובה אוכל לעשות כשאני שכור כלוט?" אולם, במחשבה שניה אמר לעצמו, "אינני רשאי לחשוב רק על עצמי. עלי לחשוב על המשפחה". הוא שתה את הכוס השלישית וראשו הסתחרר. בקושי הצליח לעמוד על רגליו, אך בידיו היו 300 רובל.

הוא פנה לאחד האנשים, "הבט, רגלי כושלות. עשה לי טובה. אתה נתת לי את הכסף, עתה, הואל נא בטובך לקחתני אל הפריץ, חוששני שאתמוטט בדרך".

החסיד יצא עם ליווי אל בית הפריץ. הוא מסר את הכסף והמשפחה הוצאה לחופשי בו ביום, ערב יום כיפור. אבי המשפחה חבקו ונשקו; הוא ובני ביתו לא ידעו כיצד להודות לו. אך החסיד אמר, "אנא, עשה עמי חסד, זה עתה שתיתי שלש כוסות וודקה ואינני יכול לעמוד על רגלי. אל תחבקני, רק הביאני מהר אל ביהכנ"ס ושים אותי על אחד הספסלים האחוריים. אם עומד אני להירדם מוטב שאעשה זאת באווירה של רבי לוי יצחק ושל בית הכנסת ולא במיטתי בבית".

הם הביאו אותו לבית הכנסת ושם הוא שכב, שקוע בתרדמה כבדה על הספסל האחורי. בינתיים החלו המתפללים להתכנס בביהכנ"ס כשהם לבושים ב"קיטל" לבן. כאשר ראו את החסיד שהכל הכירוהו, שקוע בעילפון חושים של שיכרות על הספסל, לא יכלו להאמין למראה עיניהם. בערב יום כיפור? מעולם לא שמעו על דבר מטורף כזה! "האמנם זהו אותו מה-שמו שתוי וישן על הספסל, ללא קיטל? הוא נראה כאילו אינו יודע כלל שהיום יום כיפור!"

בין כה וכה, החלה תפילת "כל נדרי". כנהוג בתפילה זו, מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש ומחזיקים אותם. לפתע, בעוד הם מוציאים את הספרים מן הארון, התעורר החסיד. בהיותו שתוי לחלוטין, דימה בנפשו שהיום הוא יום שמחת תורה ולכן מוציאים את ספרי התורה מארון הקודש. הוא קם ממקומו על הספסל והחל לרקד ולפזז סביב בית הכנסת כשהוא שר במלוא גרונו. כולם הביטו בו, תוהים אם לא נטרפה עליו דעתו. מעולם לא ראו התנהגות כזאת מצד אדם שפוי כמותו. "קודם הוא ישן ועכשיו הוא רוקד. הוא חושב שהיום שמחת תורה, הוא בודאי השתגע!" לחשו האנשים. הם כמעט עמדו לגרשו מבית הכנסת, אך רבי לוי יצחק עצר בעדם, "עזבוהו לנפשו. הוא הרויח את זה והוא ראוי לזה. הניחו לו". החסיד המשיך לרקוד בשמחה עצומה.

לבסוף, כשהסתיים יום הכיפורים, שאלו את רבי לוי יצחק, "מדוע אמרת לנו להניח לו? האם לא היתה זו התנהגות מחפירה, להשתכר בערב יום הכיפורים ולרקוד במשך כל תפילת יום הכיפורים?"

ענה רבי לוי יצחק, "הייתי רוצה שתבינו משהו חשוב. חודש תשרי הוא כמו סולם בו אנו עולים. אנו מתחילים באלול ועולים עד ראש השנה. אחר כך עולים שליבה נוספת ליום כיפור. אח"כ לסוכות. כך ממשיכים אנו לעלות; כל חג הוא כמו שליבה נוספת. שמחת תורה עם ה"ביחד" של כל היהודים המאוחדים בשמחתם עם התורה, הוא השיא, פסגת הסולם. יהודי זה, בגלל מסירות הנפש שהוכיח כלפי יהודי אחר, כבר קיים את כל מה שצריך לקיים ביום הכיפורים.

במה שנוגע לו, הוא כבר הגיע אל השיא, אל שמחת תורה. לא היתה כאן כל טעות. לגבי יהודי זה, היתה עבודת יום כיפור מיותרת. לכן כאשר קם לרקוד, הוא עשה את המעשה הנכון. הוא פשוט הגיע לשמחת תורה לפני כל האחרים".

ספור זה מלמדנו לקח חשוב. אדם עלול לחשוב, "מה כל כך מיוחד בריקודים של שמחת תורה? הרי כל אחד יכול לרקוד. מה כל כך קדוש בכל השירה והריקודים?" אנו רואים שאין זה כך: אילו יום הכיפורים היה קדוש יותר משמחת תורה, הרי הוא היה זה שבא בסוף החגים. העובדה שדוקא שמחת תורה הוא החג האחרון, פירושה שלמרות איך שזה נראה, הריקודים בשמחת תורה גדולים יותר, נעלים יותר וקדושים יותר, אפילו מן הצום ביום כיפור ומן התפילה בראש השנה.