קורה לעתים קרובות שכאשר אדם ניחן בתכונה נעלה או בכשרון המייחד אותו מן האחרים, הוא עלול להפוך לבעל גאוה. אף אם תכונה זו מצויה אצלו מבלי שעמל עליה להשיגה. הוא או היא אולי נולדו עמה, או ירשו אותה. מאידך, נפוצה לא פחות ואולי אפילו יותר היא התחושה של הערכה עצמית נמוכה, שאנשים רבים סובלים ממנה בימינו אלה.

לגבי משה רבינו אומרת התורה ש"האיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". הרבי מציין שהמלה המתארת את תכונתו של משה, היא "עניו" ולא "שפל". מה ההבדל ביניהן? במלה "שפל" משתמשים כדי לתאר אדם המכיר בעצמו שחסרות בו מעלות המיחדות אותו, ואילו "עניו" הוא אדם שיש לו מעלות מיוחדות (והוא אפילו יודע שיש לו מעלות) ובכל זאת הוא מתיחס אל עצמו בענווה.

מי צריך לחשוש מרגש גאווה? אדם המצטיין במעלות מובחרות. מי שחושב על עצמו שהוא טפש או מכוער, עם אופי איום ונורא, וכל ימיו אנשים אכן אומרים לו בדיוק את זה, הוא כנראה יהיה בעל תדמית עצמית נמוכה ביותר. אין הרבה סיכוי שאדם זה יסבול מגאווה. אדרבה, הוא צריך לדאוג לשפר את ההערכה העצמית הנמוכה שלו. (נושא זה דורש הרחבה, אך כרגע הבה נתבונן בצדו השני של המטבע - הפן של הגאווה והענווה). אדם שהוא יפה-תואר, חכם וכשרוני, וכל מכיריו אומרים לו תמיד כמה שהוא נפלא, מן הנמנע שלא יחוש עליונות וגאווה. אדם כזה חייב לנקוט אמצעי-מנע על מנת להבטיח שלא ילכד בצפרניה של הגאווה.

אחד הלקחים שאנו יכולים ללמוד מן הלולב והאתרוג קשור ישירות עם המנעות מגאווה:

כאמור, האתרוג מייצג את היהודי שיש בו גם תורה וגם מצוות. מסופר כי כאשר האר"י ז"ל היה על ערש דוי, המלים האחרונות שביטא היו "אל תבואני רגל גאוה" (תהלים לו, יב). מהי השייכות של פסוק זה לאתרוג? התשובה - ראשי תיבותיו יוצרים את המלה "אתרג". מכאן שהמלה "אתרג" עצמה היא תחינה להקב"ה שיעזור לי שלא אהיה לבעל גאוה. "אמנם, יש לי, לזכותי, תורה ומצוות, אך עזור לי לא להתגאות בגינם".

באשר ללולב, הוא אמנם מסמל את מי שלומד הרבה תורה, אך אדם כזה יכול בקלות להתמלא גאווה אם הוא יחשוב שהוא "בן תורה"! (זוהי תסמונת "בן תורה", שלפיה אנשים חשים שהם תלמידי חכמים כה גדולים עד שאם אינך נותן להם כבוד ושבח, הרי אתה חוטא שאין לו כפרה).

מסופר על אחד מתלמידיו הצעירים של המגיד ממעזריטש, שהיה מתמיד גדול. יום אחד לאחר שלמד גמרא עם כל המפרשים השונים במשך כמה שעות, יצא מבית המדרש כדי לשאוף אויר צח. בהיותו גאה על הישגו הוא הניח את כובעו על ראשו בזווית זחוחה. בעודו מטייל, עבר על פני חלונו של המגיד. הרבי קרא לעברו, "אם כך וכך דפי גמרא גורמים לכובעו של בחור ישיבה להתייצב בזווית כזו, כמה עוד דפי גמרא דרושים כדי להפיל את הכובע מן הראש לגמרי?"

מה חייבים לעשות כדי למנוע גאווה אצל תלמיד חכם? נוכל לענות על כך על ידי שנצביע על משהו פרדוקסאלי: האם לא פרי עץ התמר הוא זה שיש לו טעם, ולא העלים? ובכל זאת, אנו איננו מברכים על התמרים אלא על כפות התמרים, על הלולב שאין לו כל טעם! יש כאן משהו שאינו מסתדר - פרדוקס. מדוע אין אנו לוקחים את התמרים עצמם? אחרי הכל הם אלו המסמלים את לימוד התורה! הרי בדיוק כמו שאנו לוקחים את פרי האתרג ולא את עלי עץ האתרוג, הבה נקח את התמרים ולא את הענפים!

ובכן, מן העובדה שהתורה אומרת לנו לקחת דוקא את הענף ולא את הפרי, לומד הרבי הוראה: כדי למנוע אנשים מסוג הלולב מלהיות בעלי גאווה, נצטווינו לקחת את הענף דוקא. פירות העץ הם שלימותו והדרו בעוד שהעלים אינם אלא משניים. בכל זאת, אנו לוקחים את הענף ומחביאים את הפרי. אנו יודעים כי זהו ענף עץ התמר, אך איננו רואים את הפרי באופן גלוי. כל אחד יודע כי יש פירות מאחורי העלים, אך הוא אינו חייב להציגם לראווה. הדבר מלמדנו ענווה - להצטנע, להיחבא אל הכלים.

יתר על כן, כאשר אדם לומד תורה, מה שעלול לגרום לו להיות גאוותן, היא המחשבה שהוא כבר למד כל מה שניתן ללמוד. לדוגמא, נניח שאת עמלה על בעיה מתימטית. מתי את חשה גאווה? כאשר את מצליחה לפתור את המשוואה. "היי! מצאתי את התשובה. אני כל כך גאה!" אך בעודך מתאמצת להגיע אל הפתרון, את אינך גאה כל כך: "באיזה משפט עלי להשתמש? האם הבנתי את זה כראוי?" רק כאשר הצלחת, את חשה גאווה. הרבי אומר שהעלים מסמלים את מה שקדם לפרי. עלי העץ מקדימים לצאת לפני הפרי. הם מגינים על הפרי, אך הם עצמם אינם השיא שאליו מגיע תהליך הצמיחה. בכך מסמלים העלים את תהליך הלימוד ולא את שיאו שהוא הפרי. כי תהליך הלימוד הוא קשה, מייגע ולעתים מרגיז, כך שלעתים קרובות האדם מוטרד או אפילו נרגז על שעדיין לא עלה בידו להבין את הסוגיה - ובאותו זמן אין כל אפשרות שיחוש גאווה. משום כך אנו לוקחים דוקא את כפות התמרים ולא את הפרי, לסמל בכך שלא משנה היכן אדם עומד בלימוד התורה, הוא עדיין צריך לעמול עוד כדי להגיע לדרגת ההבנה שאותה הוא יכול להשיג. כי עם כל התקדמותו בלימוד הוא יכול תמיד להתקדם עוד ועוד ועוד. אם הוא היה לוקח את התמר, הוא היה אומר, "הנה, הצלחתי; הגעתי אל קצה הדרך". ולכן הוא לוקח את הענף כי הוא אף פעם לא יגיע אל קצה הדרך. ואם אדם ידע שהוא אף פעם לא יגיע לקצה הדרך, הוא אף פעם לא יהיה גאוותן. כמו שאומרים, ככל שאדם לומד יותר, הוא נוכח עד כמה מעט הוא יודע, וכמה הרבה יש לו עוד ללמוד, והדבר מוריד מאד את חשיבותו בעיני עצמו.

הרבי מעיר עוד נקודה מענינת: הברכה על ארבעת המינים היא, "...על נטילת לולב". מדוע לא "...על נטילת אתרוג"? האתרוג הרי מסמל את האדם המצטיין גם בלימוד תורה וגם בקיום מצוות, האם לא מן הראוי שברכת ארבעת המינים תהיה על האתרוג? ואם לא על האתרוג, הרי מכיון שכל ארבעת המינים דרושים לקיום המצוה, מן הראוי שתהיה מדת חשיבות שווה לכולם. לפי זה, האם לא צריכים אנו לומר, "...על נטילת ארבעה מינים"? אז מדוע אומרים אנו, "...על נטילת לולב"?

אחד ההסברים הוא כי הלולב גבוה ובולט מכל שאר המינים. האמנם זו סיבה מספקת שבגללה ימקדו חז"ל את נוסח הברכה בלולב לבדו? הרבי עונה שהמבנה הפיזי של כל עצם הוא השתקפות של מעמדו הרוחני. במלים אחרות, העובדה שה' ברא את הלולב כך שיהיה הגבוה מבין ארבעת המינים, מרמזת גם שיש לו מעלה מסוימת על שלושת המינים האחרים. מעלתו איננה בכך שיש לו כמה סנטימטרים נוספים, אלא מדובר במעלה מיוחדת הקשורה במהותו.

כאמור, הלולב קשור עם מי שמתמסר באמת ללימוד תורה, אף יותר מאלה שהם מסוג האתרוג. אף כי הוא גם מניח תפילין ואוכל מזון כשר וכד', הוא בולט דוקא בהתמסרותו ללימוד תורה. זו הסיבה שהוא גבוה יותר משאר המינים, וזו הסבה שאנו מברכים דוקא עליו.

מכל מקום, היות והלולב מייצג את מי שבולט בלימוד התורה, עדיין קיימת הבעיה שאדם כזה יכול להתמלא גאווה על הישגיו, ביחוד כאשר הלימוד אינו מתאזן על ידי התמסרות שווה לקיום המצוות, כמו אצל האדם המיוצג על ידי האתרוג.

אחת הדרכים שעל ידה יכול תלמיד חכם להמנע מגאווה, היא שישווה את עצמו ללולב, בעת שאנו מקיימים את מצוות ארבעת המינים. בעת ה"נענועים" שאנו מנענעים את ארבעת המינים לכל הכיוונים, נהוג לדאוג לכך שענפי הלולב יתנענעו באופו הנראה לעין או הנשמע לאוזן. ואף כי כל שאר המינים מתנענעים יחד עמו, ברור שהלולב מתנענע יותר מכולם.

הרבי מעיר שהדבר בא להזכירנו את ה"שאקלען" - הנענועים שאדם מתנענע מצד לצד, או קדימה ואחורה בעת שהוא מתפלל או לומד תורה. מדוע הוא מתנענע? אם תשאלוהו הוא בודאי לא ידע מה להשיב. יותר מזה, הוא מן הסתם אף לא הבחין שהוא התנענע!

למעשה, מסביר הרבי, תנועות אלו הן תוצאה לא מודעת של ה"רצוא" ו"שוב" של נשמת האדם. לגבי הנשמה, אומר הפסוק: "נר ה' נשמת אדם". בדיוק כשם ששלהבת הנר מהבהבת ומתנענעת כי היא נכספת לשוב למקורה למעלה [כי על פי חז"ל, המקור האלוקי של יסוד האש הוא למעלה], כך גם נשמת היהודי. לכל אחד מיסודות העולם יש נטיה טבעית לשוב למקורו. מים ועפר נופלים למטה אם זורקים אותם לאוויר, כי שם הוא מקורם. אולם להבת אש תבער תמיד כלפי מעלה, ללא הבדל מהו כיוון הנר. בדומה לזה נשמת היהודי נכספת לשוב למקורה ולכן היא "מתנענעת" - הדבר מתבטא ב"שאקלען" המרמז לכך שאותו אדם קשור למקורו העליון, ומבלי דעת הוא מראה שהוא נכסף לשוב אליו. מתי מתנענע היהודי? כאשר הוא מתפלל או לומד תורה. כי בעת ארוחת הצהרים או קריאת עיתון, אין האדם חש את הקשר למקורו.

רק כאשר הוא מתפלל או לומד תורה, אזי הרצון הבלתי מודע לדבוק במקורו, מתגלה אצלו ב"שאקלען". הדבר בא להזכיר ליהודי שהוא אינו מתפלל סתם כחובה המוטלת עליו, והוא אינו לומד פשוט משום שהוא עומד לפני מבחן בגמרא - אלא הוא עושה זאת כי זה האופן שבו הוא מחבר את עצמו לה'. ולכן הלולב הוא זה המתנענע יותר מכולם, כי הוא מייצג את האדם מן הסוג הזקוק שינערו אותו יותר מן האחרים. הוא זה שיש להזכירו כי לימוד התורה איננו רק תרגיל שכלי, אלא זו דרך שבה היהודי מתאחד עם הקב"ה.