מעשה בחסיד דגול, שניחן בהומור שופע, שהתארח באכסניה כפרית של זוג קשישים יהודים, אי-שם ברוסיה של לפני מאתיים שנה. היה זה מוצאי-שבת שלפני ראש-השנה, ולעת חצות ניגשו המארחים לחדרו והעירוהו, כדי שיבוא עמם לסליחות, כנהוג.
 
"מה זה סליחות?", תקע בהם החסיד פני תם. "וכי אינך יודע?", סנט בו הבעל, הידען, "בסליחות מבקשים מאלוקים שתהיה השנה הבאה טובה, שתניב הפרה חלב בשפע, שתטיל התרנגולת ביצים לרוב ו...".
"אני לא מאמין", קטע אותו החסיד בארשת תדהמה, "אנשים בגילכם מתעוררים באמצע הלילה בשביל לבקש חלב וביצים?"...
 
                                                   *
 
אז אנחנו, מעצם היותנו דוברי עברית, מבינים כי תפילה שנקראת 'סליחות' לא כל כך קשורה לבקשות מהמשק. אבל מה מעבר לכך אנו יודעים על הטקס הזה? מה בעצם הרעיון של אמירת הסליחות בחודש אלול?
 
ובכן, האמת היא, שבכל יום (חול) אנו מבקשים מהקדוש-ברוך-הוא סליחה על מעשים שנכשלנו בהם. בכל תפילת עמידה אנו שבים ומבקשים: "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו". אבל בחודש אלול יש לבקשת הסליחה משקל מיוחד.
 
כבוד קדושת אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי משתמש במשל למלך היוצא מארמונו לשדה פתוח ומאפשר לכל האזרחים, ללא יוצא מן הכלל, לגשת אליו ולהשיח את אשר על לבם. כך בחודש אלול מתקרב אלינו הקדוש-ברוך-הוא ומאפשר לכל אחד לשוחח עמו באופן בלתי אמצעי. הוא נותן לנו הזדמנות לבקש סליחה, מבלי שנצטרך לבקוע רקיעים ולהגיע עד כסא-הכבוד – כי הוא יורד כביכול מכסא-הכבוד ומגיע עד אלינו.
 
עם זאת, כאשר מתחברים לאקט שבבקשת סליחה – זה די מביך. העימות, יישור העיניים מול מי שנהגנו כלפיו לא כראוי מעמיד תמיד במין חוסר נוחות. קל וחומר, כאשר מדובר בבקשת סליחה על מעשים שכבר ביקשנו עליהם בעבר סליחה וכעת שבנו ומעדנו בהם.
 
לכן את אמירת הסליחות אנו פותחים בפסוק: "לך השם הצדקה – ולנו בושת הפנים". לאחר שלפני שנה, לפני שנתיים וגם לפני שלוש וארבע ניצלנו את העיתוי המיוחד של חודש אלול וביקשנו סליחה – הנה שוב נכשלנו ומעדנו ושוב עלינו לבקש סליחה.
 
אלא שבפועל – למרות הבושה והכלימה – איננו נמנעים מלומר סליחות. כי בעצם העובדה שהקדוש-ברוך-הוא שב ומתקרב אלינו בחודש אלול הוא מעביר לנו שדר: אני אסלח, אני אאיר לכם פנים. רק תיגשו ותבקשו סליחה, רק תנצלו את ההזדמנות ותתקרבו גם אתם אליי – ותובטח לכם שנה טובה ומתוקה.
 
                                                   * 
הסליחה של הקדוש-ברוך-הוא היא סליחה מיוחדת במינה. כאשר אדם נפגע מחברו פעם אחר פעם – גם אם יפגין אבירות לב וישוב ויסלח לו, נשאר לו בלב משקע שלילי כלפיו. אבל אצל הקדוש-ברוך-הוא זה אחרת. הקדוש-ברוך-הוא מקבל את הסליחה בפעם האלף בדיוק כמו את הסליחה בפעם הראשונה. אם רק נובעת הסליחה מעומק הלב – היא מתקבלת בשלמות ומאבדת כל זכר מהרושם הגרוע שיצרו המעשים הלא טובים.
 
זהו בעצם אחד ההסברים המופלאים לכך, שלמרות ירידת הדורות, למרות השפל הרוחני בו אנו שרויים, אנו הולכים ומתקדמים לגאולה. כי המעשים הטובים מכל השנים הולכים ומצטברים ואילו המעשים הרעים נמחקים כליל, לאחר ששבים עליהם בתשובה.
 
המעשים הטובים המצטברים יחד עם בקשות הסליחה והחרטה כבר הביאו אותנו לרף המוכנות הנדרש לזכות בגאולה השלמה. כך מעיד הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. נקווה אפוא שהקדוש-ברוך-הוא לא ימתין אפילו לסליחות הבאות ומיד ממש יביא לנו הגאולה הנכספת.