שמו פיטר אבל מילדות הדביקו לו את הכינוי קוקי. תחת ניהולו של פיטר-קוקי נמצאת חנות רהיטים, אי שם במטרופולין הענק ניו-יורק. סימני ההיכר המובהקים של קוקי הם סימפטיה והומור. הוא מצליח להעלות חיוך על פניו של כל מי שנכנס לחנות. "תארו לעצמכם איך מרגיש פורטוריקני מגודל כמוני, שמנסה להרגיש גברי, אך לא מצליח להיפטר מהכינוי הילדותי 'קוקי'?".
 
משפט זה, למשל, היה אחד הראשונים שהשמיע פיטר ליהודית ודבורה כהן, אם ובת מרוגשות שעמדו שבוע וחצי לפני חתונת הבת ועברו את מפתן חנותו במסגרת מסע חיפוש רהיטים לבית החדש. פיטר הציע להן ספה, שולחן וכסאות במחיר סביר, אולם השתיים רצו לבדוק בעוד חנויות ולהשוות מחירים. בסוף היום חזרו אליו, כי נוכחו לדעת שמחיריו אכן הוגנים. אך החנות כבר הייתה סגורה.
 
יהודית שלפה את כרטיס הביקור שקיבלו מפיטר, עליו הופיע מספר הטלפון הנייד שלו. היא התקשרה ופיטר נענה באדיבות יוצאת דופן לשוב ולפתוח את החנות למענן.
 
פיטר סיכם את פרטי הרכישה, ערך חשבונית והגישה ליהודית כדי לחתום במקום המסומן. פתאום היססה לרגע, מהורהרת. "אדון פיטר", ניסתה לשוב ולמדוד את הדופק של המוכר, "הנך רואה שבתי ואני 'ירוקות' בכל הנוגע לקניית רהיטים. כיצד תוכיח לנו שאמנם מחיריך הוגנים?".
 
חיוך עלה על פני פיטר. "הרשו לי להראות לכן תמונה של המלאך הגואל שלי, ואז בוודאי תבטחו בי", אמר ותוך כדי דיבור שלף את ארנקו מכיסו. ממקום מושבן זיהו יהודית ודבורה תמונה של שני ילדים חביבים. "כן, ילדיי הם מלאכים גואלים", שילח פיטר חיוך שובב, "אולם אני מבקש להראות לכן תמונה אחרת".
 
הוא התכוון לתמונה של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, שנחה אחר כבוד בתא הפנימי של הארנק. התדהמה שפשטה על פניהן של יהודית ודבורה הייתה מושלמת. "תגידו שלא הפתעתי אתכן".
 
הן לא יכלו לומר זאת. הפתעתן הייתה מושלמת. "מה לפורטוריקני כמוך ולקדוש יהודי?", שאלוהו.
 
פיטר שמח להסביר: "אכן, אני בן לאם נוצרייה ואב הינדי. אולם אבי לימדני לכבד ולהעריץ אנשים קדושים מכל דת. כשעבדתי בסניף החנות בברוקלין, ראיתי בהזדמנויות שונות פליירים עם תמונתו של האיש הזה. התחלתי להתעניין אודותיו, ויום אחד – אין לי מושג למה – החלטתי כי מתאים לי שתמונתו תשכון בתוך ארנקי.
 
"אני מוכרח להודות לפניכן, כי מאותו רגע חוויתי רק דברים חיוביים בחיי". פיטר עצר לרגע את המונולוג האישי, כמו נתן ליהודית ודבורה לעכל את מה שסיפר.
 
"כמה וכמה פעמים שוחחתי עם קליינטים יהודים על יהדות. מנהל החנות בברוקלין הוא יהודי ובפתח החנות עמדה מזוזה. מדי פעם נגעתי בה בשעה שנכנסתי לחנות ואנשים לעגו לפורטוריקני כמוני שנמשך לאביזרים יהודיים. אבל אני כבר מחוסן מגיחוכים. עברתי הרבה כאלה", קרץ פיטר בעיניו.
 
"בשלב מסוים החלטתי להתעניין בשורשי משפחתי וגיליתי שיש בי משהו יהודי". פיטר שב ועצר, נהנה לראות את הסקרנות על פניהן של שתי לקוחותיו. "הסבא רבה מצד אבי נולד בספרד, לאב יהודי ואם מוסלמית. אחר כך מצאתי כי גם הסבתא רבה מצד אמי הוא יהודייה שבאה מספרד".
 
יהודית ודבורה החליפו מבטים. "מר פיטר", התעניינה יהודית בזהירות, "הסבתא רבה שמצד אמך היא אימא של אימא שלה, או אימא של אביה?".
 
"של אימא שלה", ענה פיטר. "אך מה זה משנה?".
 
"מר פיטר", נעמדה יהודית כשכולה נרגשת, "אתה יהודי! יהודי טהור! היהדות נקבעת על פי האם, ומכיוון שאמך בעצם יהודייה – גם אתה יהודי!". פיטר נראה נרגש מאוד. יהודית החליטה להמשיך להכות בברזל בעודו מלובן ותיארה  לפיטר מה הן תפילין.
 
פיטר, שכאמור מתעניין ביהדות ידע היטב מה הן תפילין. מסתבר שהוא היה כמה פעמים בארבע אמותיו של הרבי כדי להתברך. "פיטר אתה מוכרח להניח תפילין. בפעם הבאה שתגיע אל הרבי, בקש מחסידים כי יניחו לך תפילין".
 
מיותר לציין כי יהודית ודבורה חתמו על עסקת הרהיטים עם פיטר, היהודי שחשב כי הוא פורטוריקני ובאותו ערב גילה מיהו. אולם בזאת לא תם הקשר ביניהם. יהודית לא חיכתה שפיטר יגיע אל תפילין, אלא דאגה שתפילין יגיעו אליו. היא תיווכה בין פיטר לבין אברך חסיד חב"ד, שבא אליו, הניח עמו תפילין ולימדו את עיקרי היהדות".
 
"לא פלא שהגענו אליך", אמרה יהודית בהזדמנות לפיטר. "הרבי, שתמונתו נמצאת בארנקך, דאג לנשמתך ולכן הוליך את רגלינו להגיע דווקא אליך, להכיר אותך ולהכיר לך את עמך".
 
"אני מאמין", אמר פיטר, "אני מאמין בזה".