אברהם ועקנין (ז"ל) ורעייתו הגיעו לישראל ממרוקו בעלייה הגדולה לפני כחמישים שנים. למרבה הצער, כמו לרבים מאחיהם, היה לעלייתם ממד משמעותי של ירידה. בהיותם במרוקו שמרו מצוות והקפידו על קלה כחמורה. אך לא כך בארץ ישראל.
 
משקל מכריע להידרדרות הרוחנית היה למשכנם הראשון בישראל – בקיבוץ הצפוני 'רביבים'. כמו במרבית הקיבוצים שררה גם ב'רביבים' אווירה מתירנית, רחוקה מדרך התורה, ומשפחת ועקנין נכנעה להלך הרוח הכללי והלכה עם הזרם.
 
יעקב בנם נולד כבר אל תוך האווירה החופשית. היה זה לאחר שעברו להתגורר במקום אחר – במושב הדרומי 'ברוש'.
 
בשנתיים הראשונות של ילדותו, היה יעקב מקור לשמחה ולאושר להוריו. ילד בריא, חמוד, צוהל וחייכן. בגיל שנתיים החלו לצוץ בעיות. התסמינים הראשונים היו פריחות וגלי חום. בהמשך, החל יעקב להקיא הרבה והוריו נאלצו לאשפזו במרכז הרפואי 'סורוקה' בבאר שבע.
 
יעקב הקטן עבר סדרת בדיקות מפרכת, שהובילו את הרופאים לגלות כי סובל מ'אוסטיאומוליטיס' – חיידק אלים וקשה שפגע לו בעצם הרגל.
 
תקופות ארוכות שהו ההורים לצד מיטתו של בנם אהובם. יעקב האומלל התמודד עם טיפולים וגם ניתוחים, אולם שום דבר לא הצליח למגר את המחלה.
 
הרופאים היו כנים עם אברהם, אביו של יעקב. דעתם הייתה כי מדובר במצב חשוך מרפא. הם גם לא שללו אפשרות שהמחלה תכריע את גופו החלש של יעקב. "כל יום נוסף שבנך רואה את אור השמש הוא בבחינת נס", אמרו.
 
המילים הקשות הלמו באברהם. הוא חש כי עולמו חרב עליו. בנו יקירו, מחמל נפשו, מתענה וקמל לנגד עיניו, והרופאים הגדולים ולמודי הניסיון מרימים ידיים!
 
מתוסכל ומיואש, נסע אברהם הביתה. הוא רצה לברוח, להתנתק מהמציאות המרה ולשקוע בתוך עצמו.
 
ישב אברהם במרפסת ביתו הפרטי במושב וצלל בהרהורים. הוא שחזר את מהלך החודשים האחרונים, מאז הידרדר מצבו של יעקב ושינה לחלוטין את סדר היום המשפחתי.
 
דקות ספורות לאחר שהתיישב, עצר מעבר לגדר עובר-אורח עם חזות של יהודי חרדי. "אתה נראה מוטרד ומודאג", פניו אליו האיש ישירות. "ספר לי, אולי אוכל לעזור לך. הן כבר אמר החכם מכל אדם: 'דאגה בלב איש – ישיחנה'.
 
האיש שידר כנות, התעניינות אמתית. אברהם נפתח אליו. הוא סיפר לו על קורותיהם בחודשים האחרונים, על החיידק האלים שתקף את יעקב עוללו, וחתם בתיאור השיחה הקשה שהייתה לו היום עם הרופאים.
 
"תגיד", שאל אותו החרדי לאחר שסיים את המונולוג. "אתה מכיר את הרבי מליובאוויטש?".
 
"לא", השיב אברהם, מופתע משהו. לא מבין מה זה קשור למה שסיפר.
 
"לא שמעת על הרבי מליובאוויטש?", שב האיש על שאלתו בפליאה.
 
"לא", היה אברהם כנה. "לא שמעתי".
 
"הרבי הוא איש דגול שהמונים נושעים מברכותיו ועצותיו", אמר בן-שיחו בקצרה. "מה דעתך לכתוב אליו, לבקש את ברכתו?".
 
בבת אחת חזר אברהם לימים אחרים. אל התקופה בה חי במרוקו. הוא נזכר במקובלים והרבנים הדגולים שהיו שם, אליהם פנו רבים להתברך ולקבל עצה. "כן, אני רוצה!", השיב אברהם בטון החלטי. תמיד האמין ביכולות של צדיקים. "רק ברכה תוכל להושיע אותנו".
 
בהדרכת החסיד, הלך אברהם לטבול במקווה, אחר ניסח את מכתבו בדיוק כפי שמתנסחים חסידים. הוא הכניס את המכתב למעטפה עליה נכתבה כתובתו של הרבי מלך המשיח ושלשל את המעטפה לתיבת הדואר.
 
למחרת, הרבה לפני שהגיע המכתב אל הרבי, כבר ארעה התפנית. אברהם הגיע למחלקה בה שכב יעקב והתבשר כי חום גופו של יעקב ירד אל המצב הנורמלי. מכאן ואילך החל תהליך החלמה מהיר ובלתי שגרתי, ובתוך זמן קצר שוחרר יעקב הפעוט לביתו בריא ושלם.
 
הנס המדהים חולל תפנית חדה בחייהם של אברהם ורעייתו. הם שבו והתקרבו לדרך האבות, ואפשר לומר כי אף הפכו להיות חסידי חב"ד. יעקב הבן מעיד כי בעורקי אביו זרמה יותר מכל דבר אחר – אהבה לרבי. פעמים רבות בימי חייו נסע אל הרבי בניו-יורק ותמיד דיבר עליו בהערצה בלתי מסויגת.
 
זכה אברהם גם להיות בין המקימים והתומכים המרכזיים של בית-ספר חב"ד במושב 'ברוש'. יעקב בנו, המתגורר היום בשדרות, גאה לציין כי בעצמו למד בבית-ספר זה, ממנו יש לו זיכרונות יפים ומיוחדים.