ביקורם הראשון של בועז ומורייה אהרון בבית חב"ד היה בתקופת החגים. הם התגוררו בשכונת מילבייסין ברובע ברוקלין שבניו-יורק, וחיפשו בית-כנסת עם חמימות ישראלית. מכרים שלחו אותם לבית חב"ד בשכונת קנרסי בניהולו של הרב יהודה פרידמן, והם הגיעו.
 
ברגע הראשון נרתעו לנוכח המראה ה'שחור' של הרב פרידמן. חרדים היו מסוג האנשים שבועז ומורייה לא ממש ראו עצמם חוברים אליהם. אבל הזמן עשה את שלו, ושינה את דעתם של בועז ומורייה מקצה לקצה. החביבות של הרב פרידמן ורעייתו, כמו החינוך המדהים שזיהו על ילדיהם הביא את בועז ומורייה לרצות לחיות אורח חיים דומה.
 
לכתחילה, רק בועז נסחף ואילו מורייה נותרה מעבר למתרס. "אנחנו לא עומדים לחזור בתשובה!", התרתה בבועז. בהמשך, גם היא לא עמדה ב'פיתוי' ומצאה את עצמה נשבית בקסמה של דרך התורה והחסידות.
 
בתוך פחות משנה החל בועז לגדל זקן ומורייה – לכסות את ראשה. באותה תקופה הספיקו לבקר כמה פעמים אצל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, שנמצא במרחק עשר דקות נסיעה מהם, להסתופף במחיצתו ולהתפעם.
 
נקפה שנה נוספת – ועדיין לא נולדו ילדים בביתם. בועז ומורייה הבינו כי עליהם לבקש על כך ברכה מהרבי. ואכן, כמה וכמה פעמים ביקשו בועז ומורייה את ברכת הרבי. בפעם האחרונה שביקשו, בעת חלוקת דולרים לברכה וצדקה, גרף הרבי מעל הדוכן שלפניו שלושה שטרות של דולר והעניק להם תוך כדי שמברך: "בקרוב ממש".
 
מורייה יצאה מהמעמד בהתרוממות רוח מיוחדת. עם שלושה דולרים ביד, היא הייתה בטוחה שמצפה להם שלישייה. אולם נקפו חודשים, גם שנים – והברכה טרם התממשה.
 
בעקבות ג' בתמוז תשנ"ד (1994), מאז שחדלנו לראות את הרבי ולשמוע את קולו – חלה קצת נסיגה רוחנית אצל בועז ומורייה אהרון. משהו באמונתם הנלהבת קצת התערער, במיוחד לנוכח עקרותם שלא נרפאה.
 
כחצי שנה לאחר מכן, בחג החנוכה תשנ"ה – התקיים בבית חב"ד ערב בהשתתפות גיטריסט בשם מרדכי פרידמן. האיש היה נגן ג'אז בלהקות מפורסמות, עד שזכה להיחשף לעולם היהדות ובמיוחד אל הרבי מליובאוויטש. מרדכי סיפר את סיפור חייו ושידר בדבריו עוצמות של אמונה ברבי.
 
בועז, שישב באותו ערב, ניגש לאחר מכן למרדכי ושיתפו בתחושותיו המעיקות. הוא התמקד כמובן בברכה לילדים שמתמהמהת להתגשם ושאל את מרדכי מה דעתו על כך.
 
מרדכי אפף את בועז בכמויות נדיבות של אמונה וביטחון. "לפעמים זה לוקח זמן. צריך אפוא להתאזר בסבלנות – ולהמשיך להאמין. אין לי ספק", הוסיף תוך כדי טפיחת שכם, "כי ברגע שהרבי יחליט – אתה תקבל סימן על ישועתכם הקרובה". הוא הצליח לשכנע את בועז להרים עמו כוסית 'לחיים' – למרות שתקופה ארוכה התנזר בועז משתייה חריפה. האווירה החמימה עשתה את שלה וחיזקה מאוד את בועז. גם את מורייה שהביטה מצד הנשים.
 
היה זה למחרת אותו ערב. באותם ימים עסק בועז במכירת בובות טרולים. הוא היה מסתובב תדיר בקניונים ומקומות הומי אדם ומציע את מרכולתו לעוברים ושבים. בבוקרו של יום יצא בועז בשעה מוקדמת למקום בשם 'פלי מרקט' בניו-ג'רסי בכדי למכור בובות.
 
מזג האוויר היה סוער במיוחד. ירד שלג והקור היה מקפיא עצמות. מורייה ניסתה לשכנע את בועז לוותר על הנסיעה. "מי יצא לקניון ביום כזה כדי לקנות בובות?", טענה בהיגיון. אבל בועז היה נחוש לנסוע. למה? הוא עצמו לא ידע להשיב.
 
בהגיעו למקום פתח דוכן וכמו בריטואל הקבוע הוציא בובות מהמכונית וסידרן למכירה. חלפה חצי שעה ובועז החל לחשוב כי מורייה צדקה. מעטים מאוד היו האנשים שנצפו בקניון ואף לא אחד מהם גילה עניין בבובות. פתאום זה קרה. ניגש אליו גוי ממוצא מקסיקני והתעניין בסחורה, ובתוך דקות מספר החליפה הסחורה כולה ידיים! המקסיקני רכש הכול, כולל כל מה שהיה במכונית, ושילם את מלוא הסכום במזומן!
 
ההפתעה הגדולה במיוחד ציפתה לבועז בשעה שספר את הכסף. הוא גילה תוך כדי ספירה שטר של חמש דולר, שעליו נכתב באותיות עבריות. הוא קרב את השטר לעיניו וקרא: "כ"ב שבט תשנ"ב. נתן גנוט".
 
צמרמורת חלפה בגוו. הוא הכיר כיתובים כאלה. כל חסיד שקיבל שטר של כסף מהרבי מליובאוויטש, נהג לציין על גביו את שמו ואת התאריך בו קיבל את השטר.
 
מאוחר יותר יתברר לבועז ולמורייה כי אכן בכ"ב שבט תשנ"ב, יום השנה הרביעי לפטירתה של רעיית הרבי מליובאוויטש, הרבנית חיה מושקא – חילק הרבי לחסידים שטרות של חמש דולר.
 
"אז מה, קיבלנו סימן!", הריעה מורייה לבועז. "כמו שהגיטריסט אמר לך". מורייה מצאה גם רמז בשמו של מי שקיבל את השטר – 'נתן'. "האותיות נתן מסיימות את המילים בן-בת-בן. סימן שמצפה לנו שלישייה של שני בנים ובת"...
 
ואכן היא לא טעתה בהרבה. כשנה לאחר מכן התגשם חלומם של בועז ומורייה והם חבקו תאומים: בן ובת. כעבור שנה נוספת, נולד להם בן נוסף.