לרגל שבעה-עשר בתמוז, בו צמים לזכר בקיעת חומות ירושלים על-ידי טיטוס וחילותיו – מוקדשות השורות הבאות לפרק חשוב בהיסטוריה של עיר הקודש.
לפני קצת יותר מאלפיים שנה מלך בירושלים הורקנוס השני. שלטונו של הורקנוס סבל מחוסר-יציבות מתמיד. אחיו אריסטובולוס ניהל נגדו מלחמת אזרחים קשה, ובשלב מסוים אף נחל ניצחון והצליח להשתלט על ירושלים. צבא הנאמנים להורקנוס צר על העיר, אך נותר מחוצה לה.
בנושא אחד שררה בין המחנות הנצים הסכמה לאומית: לאלה כמו לאלה היה חשוב לשמר את עבודת הקרבנות בבית-המקדש. מכיוון שבעיר הנצורה לא היו די בהמות, העבירו החיילים שבחוץ בהמות לחיילים שבפנים.
עד שבשלב מסוים שמע הורקנוס לעצה מרושעת, לפיה הדרך היחידה לגבור על אחיו היא להפסיק את העבודה בבית-המקדש. הוא היה מוכן לעצור את הדבר הקדוש והיקר לעם ישראל, בניסיון להשיג מחדש את הכסא. הורקנוס הפסיק את משלוח הבהמות אל מעבר לחומות, והסוף היה, שבעזרת תמיכת מעצמת-העל של הימים ההם, רומי, אכן השיג מחדש את המלוכה – אך רק לתקופה קצרה. לאחר זמן-מה נישלו אותו הרומאים מכסאו ובעצם הקיצו את הקץ על מלכות יהודה. כמה עשרות שנים לאחר מכן התחולל הנורא מכול וחרב הבית השני.
*
נכון לשעת כתיבת השורות, עדיין אנו מחכים בכיליון עיניים לגאולה ולבנייה מחדש של בית-המקדש. אבל גם כעת יש לנו נכס קדוש ויקר, ולדאבון הלב חוזר על עצמו תקדים הורקנוס.
אילו היו מספרים לאזרחי ישראל לפני ארבעים שנה, כי יבוא יום בו יוצע למכירה ולחלוקה הקונצנזוס הלאומי – ירושלים – היו הכול אומרים, כי רק פרנואידים מדומיינים יכולים להזות תסריט בלהות כזה. הנכס הקדוש והיקר, שהושג בדם קדוש ויקר ובנסי נסים – מי יהין לוותר עליו?
והאמת היא, שהיה מי שסיפר זאת: העידה הגב' גאולה כהן, אז ח"כ, כי בזמנו שמעה מפי הרבי מליובאוויטש מלך המשיח את החזון הנורא הזה, ולא הצליחה להבין על מה מדבר הרבי. בגלל הערכתה הגדולה לאישיותו ופועלו של הרבי, היא נמנעה מלספר אז את דבריו אלה. היא חששה שפרסום 'הזיה' כזו תמעיט בערכו של הרבי.
והנה המציאות עולה על כל דמיון: האנשים התופסים בשלטון, יהודים אחינו ובשרינו – מוכנים למכור הכול; את יהודה ושומרון, את הגולן ואפילו את ירושלים – שמא יצליחו בכך לשרוד על כסאם המתנדנד. כדי לחשק את התמיכה של מעצמת-העל הם נכונים להצעות נפסדות, שאפילו האמריקאים לא מעזים להעלות בדעתם.
*
הקברניטים הפוליטיים מוכרחים להפנים את הלקח ההיסטורי: מי שמוכר את נשמתו, יוצא בסופו של דבר נפסד. אולי הוא ישיג רווח זמני – וגם זה מוטל בסימן שאלה גדול – אבל איך שלא יהיה, זה רק זמני. בדרך הטבע יצמח מכך חלילה לאחר מכן נזק לאומי עצום, שיפיג לחלוטין את כל הטעם שהיה לרווח.
בשלושת השבועות הבאים שבין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב, אבל עם ישראל לזכר מאורעות החורבן, והבטיחו חז"ל, כי "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". מה שקורה כעת מחזק מאוד את תחושת האבל – אך בד בבד, גם הבטחת חז"ל מוחשית כעת במיוחד – כי אותו רבי שחזה לפני ארבעים שנה מה שיקרה כעת, גם ניבא כי בכל רגע עומדת להתחולל הגאולה ואנו אכן נזכה לה. יש אפוא על מה להתאבל – אבל יש גם על מה לשמוח.
