כאשר שלח הקדוש-ברוך-הוא את משה רבינו לבשר לבני ישראל על גאולתם הקרובה ממצרים, שאל משה מה יענה אם ישאלו אותו מה שמו של מי ששלח אותו. השיב לו הקדוש-ברוך-הוא: "אהיה אשר אהיה. כה תאמר לבני ישראל – אהיה שלחני אליכם".
 
למה בכלל חשב משה כי יישאל שאלה כזו – וכי היה לו ספק שצאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב לא ידעו מיהו הקדוש-ברוך-הוא? מה גם שנשמרה אצלם מדור לדור הבטחתו של יוסף הצדיק טרם פטירתו: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם". כלומר, שהקדוש-ברוך-הוא הוא שידאג לגאולתם. ומדוע אפוא שתעלה בלבם השאלה "מה שמו"?
 
ההסבר לכך מבוסס על כך, שכל אחד משמותיו של הבורא מסמל סגנון מסוים של הנהגה. ומכאן נבעה השאלה שציפה משה לשמוע מבני-ישראל "מה שמו": איזה מין שם זה? איזה מין סגנון הנהגה אלוקי זה להותיר אותם בגלות מצרים זמן כה רב, תחת שעבוד כה מפרך, ורק כעת לגאול אותם?!
 
ועל כך ניתנה התשובה האלוקית: "אהיה אשר אהיה". וכפי שמפרש רש"י: "אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות". ראשית, רצה הקדוש-ברוך-הוא לנחם את בני ישראל כי גם הוא בעצמו שרוי עמם בצער הגלות. מדוע? – זוהי תוצאה של "זה שמי לעולם", כהמשך המענה האלוקי. הגלות נובעת מהעלם והסתר שהכתיב הקדוש-ברוך-הוא לעצמו (המילה 'לעולם' כתובה ללא האות 'ו' – 'לעלם' – מלשון העלם), בשביל כוונה אלוקית נפלאה.
 
דברים אלה אקטואליים גם כיום, בסיום הגלות האחרונה והארוכה מכול. גם כעת נמצא הקדוש-ברוך-הוא עמנו בגלות, למרות שאין אנו חשים בכך, וכביכול סובל עמנו, בשביל כוונה אלוקית עלומה ונפלאה, ובקרוב ממש יצא ויוציא אותנו עמו אל הגאולה השלמה.
 
(התוועדויות תשמ"ג חלק שני עמוד 799)