תהליך הטהרה של מי שנטמא למת נעשה עם אפר פרה אדומה. שוחטים פרה אדומה, שורפים וכותשים אותה לאפר, מוהלים את האפר במים ומהתמהיל מזים על הטמא ומטהרים אותו.
 
הפרה האדומה הראשונה נשרפה במצוות משה רבינו, מחוץ למחנה ישראל. לאחר שהיא נשרפה, חולק האפר לשלושה: חלק אחד יועד לטהרת הטמאים, חלק שני – לטהרת הכוהנים שיעסקו בשרפת הפרות הנוספות וחלק שלישי הונח "למשמרת".
 
החלק שהונח למשמרת משמש תזכורת נצחית לחובה להקריב מעצמנו למען הזולת. כאשר אנו רואים יהודי שהידרדר מאוד ברוחניות, עד כדי שהוא ראוי לתואר 'טמא-מת' – חייבים לזכור שהוא לא אבוד. משה רבינו, עם שריפת הפרה האדומה הראשונה, העניק לנו כוחות להביא כל יהודי לידי טהרה, ומאיתנו נדרש לעשות לשם כך הכול – אפילו "לצאת מחוץ למחנה" ו"להיטמא" (כמו הכוהנים השורפים את הפרה האדומה, שיצאו ונטמאו).
 
עלינו גם לזכור כי תהליך הקירוב והטהרה של הזולת, בו אנו נוטלים חלק, לא נעשה בכוחנו אנו. הכול מבוסס על הכוחות שקיבלנו ממשה רבינו. בדיוק כשם שכל הכוהנים שעסקו בשריפת הפרות האדומות הנוספות נעזרו (טוהרו) באפר של משה – כך גם כל מי שעוסק בקירוב הזולת נשען בעצם על כוחו של משה.
 
במקביל, אסור לנו לזנוח את עצמנו ולדאוג רק לזולת. עלינו לשמור ('למשמרת') גם את עצמנו מלהגיע למצבי טומאה שליליים. כך, בשילוב של האחריות האישית עם ההתמסרות לזולת, נביא את הטהרה האמיתית והמושלמת לכולנו בגאולה השלמה.