אחד הדברים שהתורה מספרת לנו בפרשתנו פרשת 'שמות' על שעבוד מצרים הוא, שהמצרים מיררו את חיי בני-ישראל - "וימררו את חייהם". כלומר, לא זו בלבד שהמצרים העבידו את בני-ישראל בפרך, הם גם הפכו את חייהם למרים.

כיצד מיררו את חייהם? על-ידי שהעבידו את העם ב"עבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת". אדם, גם אם הוא עובד עבודה קשה, עדיין אין חייו נעשים מרים, כל עוד יש לעבודה זו שיעור קצוב וכשהוא רואה את התועלת המופקת ממנה. אך המצרים העבידו את בני-ישראל בעבודה אין-סופית, שהיא גם עבודת-סרק, ללא שום תועלת. עבודה כזאת ממררת את החיים.

בלי קצבה

חייו האמיתיים של יהודי הם החיים הרוחניים. גם אם יש לו קשיים בחייו הגשמיים, עדיין אין בכך כדי למרר את חייו הרוחניים. אולם יש דבר שעלול למרר את חייו הרוחניים - "עבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת".

כשיהודי עוסק בעניינים גשמיים, בצורכי פרנסתו וכדומה, זו עבודה שיש לה קצבה. התורה קוצבת את מידת ההשקעה בענייני הפרנסה: "יגיע כפיך כי תאכל" - צריך להשקיע בפרנסה רק את ה'כפיים', הכוחות החיצוניים, אבל לא את פנימיות הנפש. כמו-כן העבודה קצובה בזמן - יש השעות שיהודי עוסק בענייני פרנסתו, ויש שעות שהוא מקדיש לתפילה בציבור, לקביעת עיתים לתורה וכדומה.

בלי תועלת

עבודה כזאת גם מביאה תועלת. הואיל והיא נעשית על-פי התורה, היא משמשת כלי ראוי שבו שורה ברכת ה', והיהודי אכן רואה ברכה בעמלו.

אולם אם יהודי מתמסר לפרנסתו ב"עבודה שאין לה קצבה" - הוא לא שם גבולות למידת ההשקעה בפרנסה, ראשו וכל כוחות נפשו נתונים לעסקיו, והוא מהרהר בהם ביום ובלילה ומתחבל תחבולות (כיצד להרוויח יותר ויותר..) גם כשהוא שוכב על משכבו - עבודה כזאת גם "אין בה תועלת", שכן בכך הוא פוגע בכלי שבו צריכה לשרות ברכת ה'. כך יהודי מכניס עצמו ל'שעבוד מצרים' - "וימררו את חייהם".

מניין הכוחות

כל מה שברא הקב"ה בעולם, יש לו מידה וגבול. רק בנשמה האלוקית יש כוחות אין-סופיים, מכיוון שהיא קשורה עם הקב"ה, שהוא בלתי-מוגבל. מכאן שכאשר יהודי מתמסר לעסקיו ב"עבודה שאין לה קצבה", הוא שואב את כוחותיה האין-סופיים של הנשמה האלוקית ומשקיע אותם בעניינים גשמיים וחומריים, ובכך הוא ממרר את חייה. יציאת מצרים פירושה - להשתחרר מהשעבוד הזה. לקבוע גבול ומידה לעשייה הגשמית, ולאפשר לנשמה האלוקית להשקיע את כוחותיה בחיי (לימוד) התורה ו(קיום) המצוות.