זה אירע בירושלים בשנת ג' תתכ"ו (66 לספירה) והיווה את אחד המאורעות המכריעים שהביאו את חורבן הבית וגלות עם ישראל.

בירושלים חי יהודי שהיה לו ידיד בשם קמצא ושונא בשם בר קמצא, הבדל קטן שהתברר בהמשך כמשמעותי מאוד. באחד הימים ערך היהודי סעודה גדולה וביקש ממשרתו להזמין את כל ידידיו לסעודה וביניהם את ידידו קמצא. המשמש טעה ובמקום להזמין את קמצא הזמין את בר קמצא.

הגיע יום הסעודה, ובשעת הסעודה שם לב היהודי לפתע כי בין המסובים יושב שונאו – בר קמצא. הוא רצה שבר קמצא יעזוב את הסעודה מייד.

"מה אתה עושה כאן?" הוא זעם, "אתה משמיץ אותי ומעליל עלי עלילות, ויש בך החוצפה לבוא וליהנות מסעודתי?!"

"היות ואני כבר כאן" ענה בר קמצא, "הנח לי להישאר בסעודה ואני אשלם את דמי המנה שלי". היהודי דחה בזעם את ההצעה.

"אני מוכן לשלם חצי מדמי כל הסעודה, רק הנח לי להישאר ואל תבייש אותי ליד כולם", התחנן בר קמצא, אך היהודי סירב בתוקף.

בר קמצא ניסה מוצא אחרון בכדי למנוע את הבושה שבסילוק מהסעודה החגיגית, "אשלם לך את כל הוצאות הסעודה, רק הנח לי להישאר", אך היהודי סירב וגירש את בר קמצא לרחוב.

בר קמצא פגוע מהמאורע החליט לנקום ביהודי שגירש אותו. אך לא רק בו, אלא גם בחכמי ישראל שישבו באותה סעודה, "הם ישבו בסעודה ולא הגנו עלי, אני אגמול להם כגמולם".

בר קמצא ארז את חפציו ויצא לעבר רומי. הוא הצליח להתקבל לראיון אצל הקיסר בטענה שיש לו מסר חשוב לקיסר. "מה רצונך?" שאל הקיסר, "אדוני הקיסר ירום הודו, היהודים מתכננים למרוד בך!" השיב בר קמצא.
"האם יש לך הוכחות לכך?" שאל הקיסר. "כן!" ענה בר קמצא, "שלח להם קרבן על מנת להקריב בבית המקדש כפי שהינך שולח תמיד, ותראה האם יעלו אותו על המזבח או לא".

שלח הקיסר עגל בידיו של בר קמצא בתור קרבן לבית המקדש. בדרך לירושלים פצע בר קמצא את העגל בכדי שהכוהנים לא יקבלו את הקרבן שהינו בעל מום. כשאר הגיע בר קמצא לשערי בית המקדש עם הקרבן, אמר: "הבאתי קרבן מאת אדונינו הקיסר ירום הודו לבית המקדש". הכוהנים בדקו את העגל וגילו שהינו בעל מום.

הם התחבטו מה לעשות והעבירו את השאלה לפתחם של חכמי ישראל. חכמי ישראל החליטו שמכיוון שמדובר כאן בחשש שאי הקרבת הקרבן תתפרש כמרד, עליהם להקריב את הקרבן למרות היותו בעל מום. אך אז קם א' מהחכמים – זכריה בן אבקולס ואמר: "אם נקבל את הקרבן, יחשבו היהודים כי אפשר להביא לבית המקדש קרבנות בעלי מום". אמרו החכמים "נהרוג את בר קמצא, בכדי שלא ילשין עלינו ויעמיד את כולנו סכנה". אך שוב זכריה בן אבקולס התנגד: "יגידו כי מי שמביא למזבח קרבן בעל מום, דינו מוות...". הניחו לבר קמצא ללכת ולספר לקיסר כי מרדו בו היהודים.

הקיסר זעם ושלח את צבאותיו להשקיט את 'המרד'. כך – בגלל שנאת חינם, חרב בית המקדש וגלינו מארצינו.