בשבעה עשר בתמוז ירד משה מן ההר והלוחות בידו. כשראה את עגל הזהב שעשו בני-ישראל, הוא השליך את הלוחות מידו והם נשברו. לפניכם תיאור המאורעות שהובילו לעשיית העגל.
למרבה הצער נבואתו של ירמיהו נתקיימה במלואה. חיל המצור הבבלי שב וכיתר את ירושלים ולאחר מצור ארוך שהביא על העיר רעב ומגפות וקרבנות אין ספור – הובקעו חומות ירושלים. דבר זה קרה בשבעה עשר בתמוז, בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו.
זה אירע בירושלים בשנת ג' תתכ"ו (66 לספירה) והיווה את אחד המאורעות המכריעים שהביאו את חורבן הבית וגלות עם ישראל. בירושלים חי יהודי שהיה לו ידיד בשם קמצא ושונא בשם בר קמצא, הבדל קטן שהתברר בהמשך כמשמעותי מאוד...
אספסינוס הבין כי לפניו איש אלוקים קדוש, ואמר לרבן יוחנן שיבקש ממנו מה שהוא רוצה. מה יבקש? האם יבקש להסיר את המצור? האם יבקש לחוס על עיר הקודש והמקדש? הוא עשה חשבון מהיר, כי לבקש דברים אלה יהיה יותר מדי ואי אפשר לתפוש את המרובה...
המאורעות שהביאו לחורבן הבית השני
ביום המר והנמהר ט' באב, שנקבע כיום של בכיה לדורות, נפלה ביתר. לגיונותיו של אדריאנוס נכנסו לעיר בחמת רצח והרגו אנשים, נשים וטף בלי חמלה. הדם זרם כמו נהר וסחף עמו אבנים, פגרי סוסים וגוויות אדם.
ראש חודש תמוז ה'קנ"א (הרביעי ביוני 1391) היווה נקודת מפנה טראגית בתולדות היהודים, אזרחי המדינות הנוצריות של ספרד. ביום זה החלה שרשרת של פוגרומים, התעללויות ומעשי שחיטה אכזריים, שנמשכו לסירוגין כמאה שנה ונסתיימו בגירוש יהודי ספרד בתשעה באב ה'רנ"ב (1492).
