כשיצאו בני-ישראל ממצרים העלה משה רבינו גם את ארונו של יוסף הצדיק. הביטוי בו משתמשת התורה בהקשר זה הוא "עצמות יוסף". למרות שלכאורה, מן הראוי היה להשתמש בביטוי מכובד יותר, כמו "ארון יוסף".
 
הסיבה לכך היא, שבביטוי 'עצמות' טמונה משמעות עמוקה: העצמות, כמרכיב העיקרי של השלד הפיזי, מסמלות את השלד הרוחני. עצמות יוסף הן אפוא "עצם יוסף". עיקר מהותו הפנימית של יוסף.
 
מהי מהותו של יוסף? – כאשר בחרה לו רחל אמו את שמו, היא אמרה: "יוסף השם לי בן אחר". ומסבירה על כך תורת החסידות, כי יוסף הוא מי שהופך את 'אחר', את מי שרואה עצמו כאחר ומנוכר לקדוש-ברוך-הוא ורצונו – ל'בן' וקרוב אליו.
 
וזו הבחינה שלקח עמו משה אל המדבר. אז, ביציאת-מצרים, החל להתגלות על-ידי משה הקשר העצמי של עם ישראל לקדוש-ברוך-הוא, קשר של בנים לאביהם, ומשה לקח עמו את הסגולה 'יוסף' – היכולת להגיע גם אל מי שחש 'אחר' ולהוסיפו ולצרפו אל כל ה'בנים'.
 
כך גם נבין את המשמעות הרוחנית של המלחמה בעמלק המתוארת בסיום פרשת-השבוע. עמלק – בגימטרייה ספק – הוא כוח הספקנות שבא לצנן את אמונתם האיתנה של בני-ישראל. הוא זינב ב"נחשלים"; באותם שהיו חלשים באמונתם ובמעשיהם. בחינת 'אחר'. מה עשה משה רבינו? – שלח את יהושע בן-נון, מצאצאי יוסף, לחלץ את אותם 'אחרים' ממלתעות עמלק ולהשיבם כבנים אל חיק אביהם.
 
תכונה זו של "עצמות יוסף" תבוא לידי ביטוי גם בגאולה העתידה, בה לא ייוותר אף יהודי אחד בגלות. גם מי שמשום מה מתייחס לעצמו כאל 'אחר' – ייגאל וישוב להיות 'בן' קרוב לקדוש-ברוך-הוא.