כל אבות האומה הזדמנו בחייהם אל מקום המקדש שבירושלים, וכל אחד מהם כינהו בשם שונה: אברהם קרא לו 'הר', יצחק – 'שדה', ויעקב – 'בית'. וכמו שכתוב בפרשת השבוע: "ויקרא לו (יעקב) בית א-ל".
 
מפרשי התלמוד (מהרש"א ועוד על פסחים פח, א) מסבירים כי שלושת הכינויים הם כנגד שלושת בתי-המקדש – השניים שחרבו והשלישי שייבנה במהרה בימינו. באשר לבית השלישי אנו מוצאים בספר ישעיה (ב, ג) ביטוי תואם לרעיון. ישעיה מנבא כי הגויים יאמרו לעתיד לבוא "לכו ונעלה... אל בית אלוקי יעקב". המקדש מכונה בית ומקושר דווקא ליעקב – "בית אלוקי יעקב" – מי שאכן קרא למקום בית.
 
בית מהווה סמל להתיישבות של קבע. השאלה היא, כיצד יעקב הוא זה שהעניק למקום המקדש שם שמבטא קביעות, בו בזמן שכל חייו היו מלאים בטלטולים ונדודים, ושנותיו הטובות ביותר היו שבע-עשרה האחרונות בחייו, אותן חי בחוץ לארץ – במצרים?
 
מוכרחים אפוא לומר כי המהות הפנימית של חיי יעקב הייתה מהות של קביעות ונצחיות, למרות שזה לא בא לידי ביטוי בסגנון חייו. ואמנם מוסבר בתורת החסידות, כי לכל אחד מהאבות הייתה דרך ייחודית בעבודת הבורא, ודווקא זו של יעקב הייתה דרך שמבטיחה קיומיות איתנה. עובדה שהתבטאה (בין השאר) בכך שבשונה מאברהם ויצחק שהיו להם גם בנים לא מוצלחים (ישמעאל ועשו), ליעקב היו בנים שכולם צדיקים – שנים-עשר השבטים.
 
וזו אפוא הסיבה שבית-המקדש השלישי הוא כנגד יעקב, שקראו 'בית', כי הייחודיות של הבית השלישי היא שבניגוד לבתי-המקדש הקודמים – הוא יעמוד לנצח.