החלק העיקרי בקיום המצוות הוא של הגוף, משום ששורשו הרוחני נעלה מזה של הנשמה. לעתיד לבוא נתוודע כולנו לעליונות הרוחנית שיש לגוף על הנשמה.
בעת שירדו אברם ושרי למצרים, התכונן אברם לאפשרות ששרי תילקח לבית המלך והוא ייהרג. לכן הוא ביקש ממנה: "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך".
ההתייחסות לשרי כאל אחותו העלתה את הסיכויים שהיא תילקח לבית המלך – כפי שאכן קרה בפועל. אברם העמיד אפוא את שרי בסכנה כדי להציל את עצמו וכדי ש"ייתנו לי מתנות" (רש"י). האומנם ישנה הצדקה להנהגה כזו?
ההסבר לכך הוא משולב: מצד אחד – אברם היה בטוח ששרי תינצל בכוח זכויותיה, כפי שמפורש בזוהר, ומצד השני, הוא שמע מהקדוש-ברוך-הוא כי הוא צפוי להתברך בממון ושיער כי הברכה הזו תתגשם במתנות ששרי תקבל בבית המלך. לכן היה לו ברור שראוי ונכון לשלח אותה לבית המלך.
בתורת החסידות מבואר, כי לירידתם של אברם ושרי למצרים הייתה מטרה רוחנית: ליקוט ניצוצות קדושה ה"כלואים" במצרים. המתנות שאברם ציפה לקבל (ואכן קיבל) מבית המלך, הכילו רכוש רוחני – ניצוצות קדושה – ורכוש כזה היה שווה את מחיר הסיכון.
עוד מוסבר, כי אברם מסמל את נשמת היהודי, ושרי – את הגוף. תפקידו של כל יהודי בעולם הוא לקיים מצוות עם עצמים גשמיים, ובכך לחבר אל הקדושה ניצוצות קדושה החבויים באותם עצמים. קיום המצוות יכול להתבצע אך ורק על-ידי הגוף, בכוחה של הנשמה – כמו שהעלאת הניצוצות במצרים התבצעה על-ידי שרי, בכוחו של אברם.
החלק העיקרי בקיום המצוות הוא של הגוף, משום ששורשו הרוחני נעלה מזה של הנשמה. לעתיד לבוא נתוודע כולנו לעליונות הרוחנית שיש לגוף על הנשמה.
(ליקוטי שיחות חלק כ עמוד 38)