כוכבים מנצנצים, מבזיקים זיקוקים מבהיקים. מהו סוד שיחם אל האדם הבוהה בהם? הכיצד מהווה מסר גאוגרפי זה שלהם מבע לעובדה קונקרטית, חותכת המביאה לצמיחתו של האדם ולגאולתו מנבכי חייו??
אבנים דוממות זורחות, זורות חיצי נצוצות מלהיטים עין. מהו לחש הרז שבאמרותם? הכיצד שחות הן על לטישה והזדככות ההופכת אבן דוממת פשוטה בתדמית של נפש בהמית לאבן יקרה שערכה שווה דמים מרובים מאוד, לנפש מבהיקה בזוך שבה והנצוצות שבה מבזיקים והופכים לעטרת קודש?
יש מביניהן הזועקות באורן המסנוור והחוזר בעוצמה רבה מאוד לאחר שקרן אור נשמטה לה על גוף האבן שבהם כבאבן היהלום הנוצץ ומבזיק בסנוורו ויש כי אור פנימי להן והוא מתפשט החוצה מפנימיותו של אבן ומאיר את החשכה באור המרגלית, השוקט והשליו...
אלו מביניהן יביאו את הגאולה, חולקים מלאכי מרום מכאל וגבריאל ביניהם. המלאך גבריאל שמידתו היא גבורה, סובר כי אבנים שאורם פורץ בתנועה של גבורה ואור חוזר, בסמל של נפש מזדככת ומתעלה לאחר שקרן אור נפלה על הלב ועוררה אותו בכמיהה עזה לתשובה, תביא את הגאולה.
אך חולק עליו המלאך מיכאל שמידתו היא חסד והמשכתה נעה מלמעלה למטה והוא סובר כי תנועה של השפעה של אור ה' פנימי, שהוא רך ושקט ימשך אל העולם, יאיר אותו מחשכתו ויביא לו את הגאולה.. ואולם ה' נענה להם ואומר:"כדין וכדין" הצדק עם שניכם. התמזגותן של שתי הגישות תביא את השלמות והשלום של ברית הגאולה...
היות וכל גישה לכשעצמה ברת מעלה היא, הנעדרת וחסרה היא בגישה האחרת, ורק התמזגותן של השתיים תביא לשלמותןשל כל אחת מהן וזוהי ברית השלום של ה' אליה התכוון בפצותו את פנחס לאחר שהשיב את חמת ה' בקנאו את נקמת המדיינים. הכיצד?
המשכיות של אור בקו של חסד, מגיעה מרמה אדירה ביותר ושאליה, אכן, אין מגיעה עבודת ההזדככות בקו של גבורה ואולם ההמשכה של החסד ללא עבודת ההזדככות שבקו הגבורה, לא תאפשר לאור עלאי זה בקו של חסד לחדור לפנימיות המקבל ולהתאחד עימו...כלומר, לאור לא תהיה כל משמעות ממשית לגבי האדם הקולט אותו והוא יקיף אותו היות והאור לא הוגבל והצטמצם לפי ערך יכולת התפיסה של המקבל.
הצטמצמות זו היא המוגבלות של אור החסד. מאידך עבודת ההזדככות מכשירה את האדם לקליטתו הפנימית, אך אין היא מגיעה לרבדים הגבוהים והנישאים ביותר בקודש כאותה רמה עלאית, ממנה נמשך קו החסד.
רק התמזגותם של שני הקוים, תביא את ההמשכה העילאית ביותר וחדירתה של השפעה זו לפנימיותו של מקבל בשל קו הגבורה וההזדככות, ותאחד אותו עם השפע שנמשך אליו מרמת אור האין סוף שבקו החסד, כך שהוא יתחבר עם האור הנשפע אליו והוא יהפך לחלק מהוויתו.
"ושמתי כדכד שמשותיך" אומר ה'.
"כדכד" היא צורת התמזגותן של שני סוגי האבנים, "שוהם" (אור פנימי וישיר) ו"ישפה" בקו של אור חוזד כביהלום. זהו מוטיב של גבורה והזדככות של עולם ה"יש" שנוצר ע"י הפה, (ישפה) בדבור, בעשרת המאמרות...
ואבני כדכד אלו מתנוססות מעלי לבו וכתפותיו של פנחס הכהן ועליהן קבועים וחתומים שמות כוכבי (שבטי) ישראל. מדוע?
פנחס מקנא לה' ופוגע במדינית ובנשיא שבט שמעון, שחללו את קדשי ישראל. בני השבט רוצים לנקום בפנחס ומלגלגים עליו ומוקיעים אותו כי נשא לנשים את בנותיו של יתרו כהן מדין, שפיטם עגלים לע"ז (וזאת למרות שפנחס עשה זאת לאחר התגיירותם) ואולם ה' מפצה אותו ופנחס מתייחס כאן על שמו של אביו אלעזר בן אהרון הכהן וה' נותן לו את בריתו השלום ואף הוא נעשה לכהן עולם...
מדוע לא נמשח פנחס בינות אהרון ובניו כשנמשח המשכן או בינות אלו שנולדו אח"כ מבני אהרון? מהי השייכות העמוקה והפנימית בין השבת חמתו של ה' מעליו ע"י פנחס ובין העשותו לכהן גדול הנושא את אבני החושן והמלואים ובין העובדה שאח"כ נצנצה נשמתו של פנחס באליהו, מבשר הגאולה? מהי שייכות הגאולה לכהונה ולמי שנוקם את חמת ה'?
מהי גאולת הכלל ומהי גאולתו הפרטית של האדם ומדוע היא באה לו לאחר עבודה בסמל של פנחס ובסמל של אבנים נוצצות הנושאות את שמותיהם של שנים עשר "כוכביא"?
גאולה הוא מצב בו נעשית התמזגותם של שני המוטיבים המהופכים, הבונים את טבע נפשו של האדם היות ונוהג עפ"י מוטיב אחד מביניהם נעדר שלמות...
פנחס הנציח עבודה זו בקנאו את מלחמת ה' ובשל טבע הכהן המושרש בו והמהופך לגישה נוקמת זו, ולכן מתגלגלת נשמתו בקרבו של אליהו, מבשר הגאולה, שהרי התשתית לבוא הגאולה נעוצה, באותה מסוגלות למזג ולאחד את שני הקווים הנוגדים של מדות החסד והגבורה והדבר מתבטא בנשיאת פנחס כדרכו של הכהן גדול, את האבנים המנצנצות מעליו.
הכיצד?
המשכיותו של אור האין הסוף לאור הפנימי הממלא את העולם מתגלם בזריחתם של הכוכבים הנראים עם לילה והלא המה נצוצי אור המבזיקים מאותו אור אלוקי אין סוף הנמשך מהמקיפים העליונים, והמשכיות של אור זו ממשיכה אל היהודי את טבעיו, הדבר מתבטא בדריכת כוכב מיעקב, כשזיקוקום נתזים מהכוכבים ונשמטים לעולם.
זוהי הסיבה שהשבטים מכונים "כוכביא" ו"שבטיא" היות והם סמל להמשכיות של אור עלאי בכוון של מלמעלה למטה.
לכן מכונים השבטים גם מטות, ממש כמו שהמטה מטה (מלשון פניה) את מזל העם וכן מתבטא הדבר במושג "מזלא" שאף הוא כנוי לשבטי ישראל, היות והוא מזיל ומטה לעם את נטיות האופי שבטבעיו...
טבעים אלו מתגלמים באין ספור הגוונים של האבנים המנצנצות באורן המבזיק, היות והכוכבים במירב מיני אורותיהם, ממשיכים אליהם את אין סוף הגוונים שבאבנים שנוצרו ע"י התמזגויות שונות ביחסים שונים של רוב לובן אוו מעט אודם וכן הלאה והלאה, והם מתגלמים באין ספור הטבעים של האדם בהתמזגויות האין סוף של התכונות השונות באדם.
הגוונים העקריים והראשיים הם האדום והלבן המהווים סמל למידות ה"חסד" וה"גבורה" ומהתכללותם והתמזגותם של גוונים אלו נוצרים שנים עשר גווני המשנה, המה סמל לשנים עשר המידות והתכונות של שבטי ישראל, שהרי כל גוון מסמל תכונת אופי שונה ולכן העם מכונה "כוכביא", "שבטיא", "מזלא" ו"מטות".
הכהן נושא שנים עשר אבנים אלו על לבו וכתפותיו היות והכהן ממשיך לעולם את אורות המשפיע אל המקבל מלמעלה למטה, והאורות הראשים שבהם משתקפים באבני ה"שהם" וה"ישפה" המסמלות שני טבעים מנוגדים ומהופכים הבאים להתמזגותן בעבודת היהודי והשלמות בהרמוניה זו תבוא לשיאה בגאולת העם, ולכן יבשר עליה אליהו דוקא, היות ובו תנצנץ נשמתו של פנחס. אך מה, אפוא, מייחד את קנאתו של פנחס בנקמו במדין ובהשיבו את חמת ה' בתור קו הגבורה וההרמוניה שבינה ובין עובדת היותו כהן, דוקא מהווה את סמל השלמות של ברית השלום של ה' ואת ראשית הגאולה, שאותה יבשר אליהו הנביא?
בעוד עבודת הכהן מסמלת את מידת החסד שאופיה מתגלם בגוון הלבן, היות ועבודה זו ממשיכה את אור האין סוף המקורי והטהור לעולם, ועבודה זו נעשית בלאט ובחשאי הרי שעבודת הלוי שכיוונה נע מלמטה למעלה בסערה של כלות הנפש...
זמרת הלווים נעשית בהתנשאות קולם, ובדומה לאש התחתית והכחולה שבשלהבת המכלה ברעש את השומן שבנר ונוצר הגוון הכהה בסמל של גבורה, המכלה והשורפת בעוד עבודת הכהן מדומה לשלהבת העליונה, הבהירה והמאירה ומקורה בהמשכיות של אור מקורי בגוון לבן מהעליונים, ואולם דוקא במידת החסד של פנחס, מתגלים שארי נפש של גבורה לקנא את נקמת ה' במוטיב של גבורה עלאית ומסירות נפש וחרופה, הפורצים ממעמקה של נפש, והנמשכים אליה מה"יחידה" מאותו חלק שאינו מתלבש בנשמת האדם שבגוף, אך מקיף עליה מבחוץ והוא חוזה באלוקות כשאין כל גוף חוצץ או פוגע בראות הצלולה ואז עומד האדם בתנועה של התמסרות שאינה יודעת הגבלות ומדידה של טעם ודעת...
פנחס עשה זאת לא בשל היותו מחויב על כך, ולא בשל שקול הגיוני או בהתעמקו אם עפ"י ההלכה יש לנהוג כן, אך הוא נכנס לפנים משורת הדין והתחסד עם ה' בקנאו את נקמתו... דבר שאף בית דין לא היה מורה לו לעשות כן והוא עמד מול מתקפם של בני שבט שמעון שבקשו לפגוע בפנחס כנקמה על מה שעולל לנשיאם...
זוהי הסיבה שלאחר תנועת מסירות נפש זו, אימץ לו ה' את כהונת העולם, אף שטבע החסד של הכהן היה טבוע בו עד כה, אך ה' בקש להקנות לו זאת לאחר תנועת הגבורה שבו, כך שתהיה התמזגות בתכונותיו, דבר שיכשיר את הגאולה ויתבטא אח"כ באליהו מבשר הגאולה...
אבני ה"כדכד" משתקפות עתה במסירות הנפש של היהודי במילות התפילה שבק"ש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שהן מבע למסירות נפש ומספר אותיותיהם מגיע לכד - 24 ומשמעותן של מילים אלו היא המשכה של אור האין סוף לתחתונים..."ברוך" הוא מושג המסמל המשכה של אור עד "ועד" עד סוף העולמות.
"כדכד" היא כפילותן של אותיות אלו בתפילת שחרית בסמל של מידת אברהם הנרמזת באות הב' שבשמו, המסמלת את הבקר, ובתפילת ערבית.
הבקר מסמל המשכה של מידת החסד מלמעלה למטה ולכן שמח העולם בבקר, בעוד הלילה מסמל מידה של גבורה והסתלקות של אור המביאה ליראה, ולכך רומזים המילים "שמחה בצפרא (בקר) ורננה ברמשא", המשכת האור בבקר לעולם בקו של חסד בראשית היום מעניקה לאדם את התעוררתו לתשובה בקו של גבורה.
ההרמוניה הזו מתבטאת בכך שכוחות מסירות הנפש של ה"יחידה" בקו של גבורה ושאינם יודעים הגבלה ומדידה של טעם ודעת של ההגיון הבריא, באים לבטוי לפועל ומתמזגים בכוחות הנפש הגלויים שכיוונם נע בקו של ישוב הדעת ואפוק.
הרמוניה כזו היא גאולתו האישית של האדם.
ברית השלום של פנחס משתקפת בהרמוניה של קו הגבורה בעבודת מסירות הנפש שלו וההזדככות של המטה עם המשכיות אור מלמעלה למטה בקו של חסד בהעשותו כהן...
מי יתן וחותמותיה של הגאולה יתנו כבר את אותותם בשמשות חלונותינו המבזיקים באורם המבהיק, ושלל הגוונים הססגוני של אור אבן ה"ישפה" המרהיב של עבודת התשובה בסמל של אור חוזר, מסנוור, מעוור יתמזג עם אורם הרך של אבני השוהם להרמוניה של "כדכד" "כדין וכדין"...
(עפ"י לקוטי שחות חלק ד' פרשת פנחס ועפ"י לקוטי תורה פרשת ראה "והיה כדכד שמשותיך")
