משיח בן דויד הוא מי שמביא את חזונו של דויד המלך לשיא השלמות. כאשר הוא יבנה את בית-המקדש השלישי וישליט את עם ישראל על כל האנושות, תתאפשר שלמות מאין כמוה בקיום התורה והמצוות.
על חובת האמונה בביאת המשיח מביא הרמב"ם (בהלכות מלכים תחילת פרק יא) שלוש ראיות מהתורה. אחת מהן היא נבואת בלעם המתייחסת ל"שני המשיחים" בלשונו של הרמב"ם – דויד המלך ומלך המשיח.
הרמב"ם מכנה גם את דויד המלך בשם 'משיח', למרות שהוא לא גאל את עמנו משום גלות. מדוע?
ההסבר לכך נעוץ בסיבה שמפניה בחר הרמב"ם לציין כהוכחה על הגאולה דווקא את נבואת בלעם, למרות שהיא כתובה בלשון מליצית – בזמן שישנן בתורה הוכחות ברורות ומפורשות יותר ממנה (לדוגמה: ההבטחה "ושב השם אלוקיך את שבותך", המתייחסת לקיבוץ הגלויות העתידי). ייחודיותה של הוכחה זו הוא בהתייחסותה לגאולה כמציאות שתתחולל על-ידי מנהיג בשר ודם – נתון שאינו מצוין באף אחת מהראיות האחרות.
נבואת בלעם הופכת את האמונה במשיח ובאופייה של מנהיגותו להלכה מחייבת מהתורה. מהות הנהגתו של המשיח היא לשחזר את השלמות שהייתה בהנהגתו של דויד המלך – ולכן נבואת בלעם מתייחסת בחפיפה לדויד המלך ולמשיח.
על פי התורה, משיח הוא מי שמכונן בעם ישראל שלטון שמאפשר קיום מושלם של התורה והמצוות. דויד המלך היה הראשון שהביא לכך. הוא היה המנהיג הראשון שהחל לקרום עור וגידים לבניין בית-המקדש בירושלים – מציאות שתלויות בה מצוות רבות מהתורה.
משיח בן דויד הוא מי שמביא את חזונו של דויד המלך לשיא השלמות. כאשר הוא יבנה את בית-המקדש השלישי וישליט את עם ישראל על כל האנושות, תתאפשר שלמות מאין כמוה בקיום התורה והמצוות. לכן מכנה הרמב"ם בתואר זהה את דויד המלך ואת משיח בן דויד, כי אופי ההנהגה של שניהם קשור קשר בל יינתק.
(ליקוטי שיחות חלק יח עמוד 271)
